הורים סובלים ונפגעים כשהילד שלהם נפגע. זו השורה התחתונה של הסיפור שתכף אספר כאן. ומה החדשות הטובות? אפשר לעזור להם להתגבר ומהר!
הלכתי לביקור בית לראות את בנו בן השמונה של מנהל בכיר באחד מבתי החולים שבהם לימדתי (שיש דבר כזה ויסות חושי).
המנהל שמע אותי וסיפר שלבנו יש בעיות ונראה לו שזה בטוח ויסות חושי. אני חושבת שזה היה בשנת 2007.
קבענו לשעת צהריים מאוחרת, הגעתי לבית החינני בלי בעיה, הילד בן השמונה, גבה קומה וחסון, ישב מול הטלויזיה ואביו המנהל, רופא במקצועו, האכיל אותו בשניצל, שהאב חתך לחתיכות קטנות מבעוד מועד.
כל האירוע השאיר בי רושם של אבא ציפור שבא לקן להאכיל את הגוזל שלו.
בשיחה שאחרי, אמרתי לאבא שראיתי שהוא מאכיל את הילד שלו והיה נדמה לי שהוא ממש דואג לו. שאלתי אותו ממה הוא דואג והוא שתק רגע ארוך ואחר כך ענה "הוא שוקל 700 גרם והוא בסכנת חיים".
זה היה רגע של גילוי להורים, שממנו והלאה הכל השתפר;
בפגישה ראינו איך המיתוג הזה, המבט הזה מעיני ההורים לכיוון הילד שיכנע אותו שהוא יצור קטן וחסר אונים וכך מתאים שיהיה.
עזרתי להורים להתחיל לדבר אליו ולנהוג בו כחזק ומסוגל, וכך נגמרו בבת אחת היללות, ההתפרקויות, ההאכלה והדיבור התינוקי.
נדמה היה לי שכולם שמחו להפרד מהפג הזעיר שנשקפת סכנה לחייו ולצאת ביחד סופסוף מהפגיה הביתה.
והוויסות החושי? חי וקיים, רק לא כאן
Коментари