השתתפות בנדיבות ושמחה

הסיפור של היום הוא קטן וחמוד, הוא עוסק בהתנהגות ובדברים שאפשר ללמוד ממנה.

יש משפט שאני אומרת הרבה בהקשר הזה; "אל תגנוב, ניתן לך",

יש הרבה מילים וביטויים שיפוטיים בהקשר של צרכים והתנהגות של ילדים ואנשים מבוגרים, שמביעים חשש וביקורת.

"הוא עושה את זה כי הוא מחפש תשומת לב"

"היא נשארת מוגבלת כי היא צריכה שיטפלו בה"

"זאת שיטה שלו להיות במרכז"

"אם ניתן לו עזרה הוא לא יהיה עצמאי אף פעם"

 יש שתי מטרות עיקריות שאני מקדמת בכל כוחי וליבי – האחת היא רווחה והשנייה היא השתתפות

השאלות שאני שואלת הן: מה אדם צריך? איפה הוא ברווחה ובהשתתפות טובה? ואיך אפשר לתת לו כמה שיותר מזה?

זו גישה לא מקובלת, שלאנשים קשה להסכים לה. אנחנו מחונכים לחשוב ש"נוחות זו נכות" ושלאפשר לילדים להשתתף בתנאים אופטימליים, שמתאימים להם עכשיו – לא יכין אותם מספיק טוב לאתגרים של החיים, ובעיקר לחלקים בחיים שבהם אתה אמור לסבול ולעמוד בזה.

כשאנשים אומרים לי את הרעיון של הכנה לסבל, ובעיקר כשנשים אומרות את זה, אני מציעה שאולי נתחיל להכאיב לנשים כבר מעכשיו – כי לידה זה אירוע כואב ועדיף שילמדו לסבול. שזו כמובן דוגמה לכמה מופרכת החשיבה הזו.

אני לגמרי מסכימה שכדאי לפתח חוסן נפשי, אבל להשאיר מישהו לסבול בלי לעזור לא מפתח חוסן. באחריות.

הסיפור שלנו היום התרחש בגן חרדי, גילאי חמש, לפני כל כך הרבה שנים, שאני לא צריכה לטרוח לטשטש את הפרטים כי אני לא ממש זוכרת שמות ואפילו לא מיקום מדויק, כי הזיכרון מטושטש כבר ממילא!

זו היתה תקופה שעבדתי בפרויקט במגזר הדתי, בעיקר בתפקידי הדרכה,

יום אחד מתקשרת אחת הגננות, בזעזוע גדול ומבקשת את עזרתי.

עכשיו יש להבין שבמגזר החרדי יש שפה שצריך להכיר ולהבין, כיום יש יותר תכניות טלוויזיה וסרטים שמנגישים אותה לציבור הרחב, אבל אז הייתי לגמרי לבד באירוע,

השפה שהגננת דיברה היתה כמו סודוקו, כאשר חלק מהנתונים קיימים ואני אמורה להשלים את השאר בהתאם למיקומן של ההשמטות והשתיקות,

לזכותי ייאמר שהבנתי טוב יחסית מצבים שבהם אנשים ניסו להביע דבר באופן סמוי, אז גם כאן הצלחתי להבין שיש ילד בגן שעשה מעשה גרוע מאד, ושהם צריכים שאני אגיע.

להבהרה, אגיד כאן שאז, וגם היום – מערכת החינוך לא חובבת נוכחות של אנשים חיצוניים שלא עובדים בה. כנראה די בצדק. הפעמים שאני מוזמנת לגן כלשהו מהר, והמפקחת מאשרת שאכנס, הן פעמים שקורה משהו שקשור באיברי המין או בהתנהגות מדאיגה ומוזרה ברמה גבוהה.

הגעתי לגן כעבור כמה ימים, ופגשתי צוות נסער מאד, הן היו כל כך נסערות שגם הצוות מהגן הסמוך הצטרף אליהן לחיזוק בעת הסיפור, וכך הצלחתי להבין שקרה:

מנדי, ששמו באמת מנחם מנדל, הוא ילד שמתקשה לשבת לאורך זמן, במיוחד כשאינו פעיל. אני לא זוכרת בדיוק את המושג שהן השתמשו בו להגיד שיש לו קוצים בישבן, רק שלקח לי זמן ומאמץ להבין מה הן רוצות להגיד.

בצוות הגן – הגננת לאה היא אישה רכה ועדינה, והסייעת אסתר היא זו שמעמידה גבולות ומסדירה משמעת והתנהגות. אסתר היא אישה מצוינת ומסורה, שהילדים מעריכים ואוהבים, ובעת שהן מספרות את הסיפור ברור שהיא שבורת לב.

"מנדי הפשיט את אסתר במפגש",

לוחשת לי חיה מושקה, הסייעת מהגן השני, אחרי שלאה ואסתר לא מצליחות להגיד את הדבר הנורא שקרה.

"טוב, ספרו לי מהתחלה" אמרתי בקול רגיל, שנשמע ממש חזק על רקע הלחישות של כולן

"מה בדרך כלל קורה במפגשים עם מנדי?"

"בהתחלה הוא יושב בשקט" אמרה לאה הגננת, "אנחנו שרים שירים ועושים תנועה מודרכת, את זה הוא עושה יפה, ואז יש זמן שאני קוראת סיפור והוא מתחיל לזוז בכיסא ולגעת בילדים שלידו",

"ומה קורה אז?" שאלתי,

"אז אני עושה לו תנועה עם האצבע" אמרה אסתר "והוא יודע שלא שייך (בחרדית שייך זה מתאים) ההתנהגות שלו ואם ימשיך אני אוציא אותו לנוח בספסל שליד הנוחיות".

"ומה קורה אז?" המשכתי ושאלתי,

"או שהוא מצליח לשבת בשקט יחסית, או שלא, ואז אני מוציאה אותו" ענתה אסתר

"וכשהוא יוצא לספסל, מה הוא עושה?"

"הוא מרוצה, הוא משחק במשחק בניה שיש שם, הוא בשקט ברוך השם, שתביני, אפשר לשמוע את הסיפור של המפגש גם מהספסל" הן ענו.

"משהו השתנה בהסדר הזה לאחרונה"? שאלתי,

"כן" ענתה אסתר, "הגיעה פסיכולוגית חדשה",

"ומה היא אמרה?" שאלתי, (כי להוציא מידע מהן היה כמו לשאוב מים מבאר ממש עמוקה)

"היא אמרה שאני צריכה להיות יותר מכילה, ומכילה זה לא להוציא אותו מהמפגש אפילו אם הוא זז הרבה" ענתה אסתר.

"תנו לי לראות אם אני מבינה את הסיפור" אמרתי לצוות, "מראשית השנה, למנדי ואסתר יש הסכם; אם למנדי ממש קשה לשבת והוא זז הרבה ונוגע בילד שלידו, אסתר עושה לו תנועה עם האצבע והוא יודע שאם ימשיך – יוכל לצאת למנוחה ומשחק בספסל, ואם יפסיק – יוכל להישאר לשבת במפגש",

"האם זה היה סידור טוב בשביל כולכם?" שאלתי אותן,

הן חשבו קצת וענו בדיוק את מה שחשבתי: "כן".

"אז יצא ששיניתן את ההרגל שהיה כי הפסיכולוגית אמרה שזה לא טוב?"

"כן" הן ענו.

"אם כך, בואו ואספר לכן מה קרה מנקודת המבט של מנדי, ונראה איך אפשר לעשות כך שכולם יהיו מרוצים;

אתן בוודאי יודעות שהרבה מהתקשורת בין אנשים מתבצעת בלי מילים,

כך גם מנדי הבין מה אפשר לקבל במפגש, ובאלו תנאים.

הוא הבין שאם יהיה לו ממש קשה לשבת, אסתר תיתן לו סימן, ואם ימשיך להראות שקשה לו, היא תוציא אותו לספסל, שם יוכל להקשיב לסיפור תוך כדי שהוא מעסיק את הידיים שלו בתנועה, שזה ממש עוזר לו ומקל עליו את ההקשבה.

כולם היו מרוצים וידעו את התפקידים שלהם, עד שהגיעה הפסיכולוגית,

הפסיכולוגית חשבה שמה שהיא רואה זה עונש, והיא לא מאמינה בעונשים, אז היא ביקשה להפסיק להוציא את מנדי מהמפגש.

מה שהפסיכולוגית לא הבינה, הוא שמה שהיא ראתה לא היה עונש, זה היה הסכם שלא דיברו אותו במילים. הסכם של התנהגות, ושההסכם הזה עזר לכולם, ובעיקר למנדי.

מנדי לא ידע שמשהו השתנה בהסכם, הוא עשה את מה שבדרך כלל היה החלק שלו – ולא קיבל אפשרות לצאת לספסל,

ואז, כמו שכשאנחנו מדברים ומישהו לא מקשיב אנחנו מרימים את הקול,

הוא הרים את עוצמת ההתנהגות ומשך לאסתר בחצאית.

אני לא חושבת שמנדי התכוון לפגוע באסתר, אני חושבת שהוא רק רצה לקבל את ההתאמה שהיא נתנה לו עד עכשיו – ולהצליח להקשיב לסיפור מהספסל".

השתרר שקט, סוג השקט ששומעים כשנשמעת אמת שנכנסת ללב

"מנדי הוא ילד טוב" אמרה אסתר בשקט "הוא לא הבין מה קרה שאני לא שולחת אותו לספסל, הוא לא התכוון לפגוע, ראו שהוא נבהל והצטער".

"אבל מה נעשה עכשיו?" שאלה לאה הגננת "הפסיכולוגית אמרה להכיל אותו"

"עכשיו תדברו עם מנדי, ותסכימו שכשהוא צריך מנוחה בספסל, הוא יעשה סימן מוסכם. לאסתר והיא תעזור לו, תסבירו שזו עזרה בהשתתפות, לא עונש – ועזרה בהשתתפות אנחנו נותנים לילדים בנדיבות ובשמחה" הצעתי.

הצוות הנרגש בירך אותי ב"יישר כח" חם וכיבד אותי בכוס תה עם עוגיות פשוטות ששתינו ביחד בעמידה בחצר תוך השגחה על הילדים, ואני חשבתי שהרגע הזה היה אחת הברכות המרגשות שקיבלתי.