השבוע הראש שלי התמלא בסיפורי העסקה, לקראת קורס שנתי חדש, הבא עלינו לטובה שיעסוק בנושא ההעסקה של אנשים עם מוגבלויות בכל סוגי ההשתתפות.
לאורך העשור שבו פיבוט קיים, אני פוגשת המון אנשים, מקומות וסיפורים שבתוכם יש קובץ גדול ומכובד של סיפורי העסקה שדפקו על דלתות התודעה שלי וביקשו להיות מסופרים לכן...
השתתפות והעסקה בפיבוט הם דבר!
כמו בכל שאר תחומי החיים, גם כאן, פיבוט מביא תפיסה אחרת של איך להעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים, שבהתחלה לא פשוט לקבל.
מקומות ואנשים רבים מעסיקים אנשים לפי הגישה המנרמלת/חינוכית, שלפיה העסקה של אנשים צריכה להיראות כמו עבודה מסורתית, כזו שבה אנשים אמורים לשבת על כיסא ליד שולחן ולייצר מוצר שאפשר לראות אותו ולמכור אותו.
בפיבוט אנחנו יוצאים מתבניות החשיבה הקודמות שלנו ולומדים עולם חשיבה חדש, אחר, שבו דברים אפשריים, אנשים הם מרתקים ואפשר וכדאי לראות אותם בעין טובה.
מה שעוזר לקבל את רעיונות ההעסקה של פיבוט, למרות שבהתחלה ממש קשה, היא העובדה שכשמיישמים אותם, רואים אנשים ברווחה, רואים אנשים שזורמים בסדר היום בנעימות ובנחת ורואים הפחתה בהתנהגויות מאתגרות או כמו שאנחנו מבינים בפיבוט התנהגויות מצוקה, שזה כמו שאני אומרת לפעמים: דבר.
במקרה הזה דבר מאד משמח.
העיקרון הראשון והמוביל תמיד בפיבוט הוא הומאניות; להעביר את המצב הזה אל עצמי, אל יקירי, אל ביתי, כדי לראות איך אני מרגישה לו הייתי במקומו של האדם, יושבת בכיסאו, או במקרה של הסיפור שלפנינו – צריכה לעמוד בחוקים ובכללים המיועדים ל"אנשים עם צרכים מיוחדים".
את המקרה של יוסי פגשתי ביום עיון שהוזמנתי להרצות בו, באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים. דיברתי קצת על פיבוט ואחר כך התבקשתי לעזור במקרה, שצוות מאחד מהדיורים בעיר יבוא להציג.
"דיור" זה שם כללי לבית מוגן שבו גרים אנשים עם צרכים מיוחדים, במקרה הזה מתמודדי נפש, ביחד, כשהם מלווים במדריכים, אחות, רופא ועוד אנשי מקצוע לפי הצורך.
כל דיור שכזה מתקיים מכוחו של משרד ממשלתי, במקרה זה משרד הבריאות, והוא שמכתיב את החוקים והכללים העיקריים שלפיהם הוא פועל.
ישות נוספת בסיפור זה היא "התעסוקה", שהיא מרכז היום אליו הולך האדם הגר בדיור במהלך יומו.
נחזור ליוסי ולכנס;
בחלקו הראשון של החלק שלי, הצגתי את פיבוט לבאי הכנס, מחוץ לאולם הכנו פינה מקסימה שבה ניתן היה להתנסות בציוד תומך רווחה כמו מיכלים ואמצעי ויסות.
בחלק השני עלה צוות הדיור וסיפר על יוסי;
יוסי הוא מתמודד נפש בשנות הארבעים לחייו, ויש לו התנהגויות מאתגרות – שאנחנו בפיבוט קוראות להן התנהגויות מצוקה.
ואיך נראות ההתנהגויות האלה? "בתעסוקה הוא אחלה, הכי חרוץ ושקדן", כך אמרה סיגי, מנהלת הדיור, "אבל כשהוא חוזר לדיור מהתעסוקה הוא עושה בלגן, הוא לא משתתף בפעילויות בדיור, והוא הולך מצד לצד וצועק ודוחף.
"מה הוא עושה בתעסוקה?" שאלתי, כי קודם כל מעניין איפה הוא כן ברווחה, ומה נוסחת הרווחה שאפשר להעתיק ולהדביק במקומות אחרים,
"הוא אורז סכו"ם ומפיות ומלח ופלפל בשקיות" ענתה סיגי מייד והוסיפה; "את מבינה, ליוסי יש אובססיות, והוא אובססיבי לסכו"ם שלו".
התעלמתי משם התואר "אובססיבי" כי אנשים לפעמים קוראים בשם תואר שלילי לכל מיני דברים, בדרך כלל הם עושים את זה מתוך מצוקה וידעתי שתיכף אוכל לעזור והמצוקה תחלוף.
"והוא טוב באריזת הסכו"ם?" שאלתי,
"הוא מעולה, מצטיין התעסוקה, הוא מבקש כל הזמן להביא את האריזה של הסכו"ם לדיור, אבל אנחנו לא מסכימים".
"ולמה לא?" שאלתי בפליאה לגמרי אמיתית,
"כי יש כלל של הפרדה בין התעסוקה לדיור" ענתה סיגי, "מה שעושים בתעסוקה נשאר בתעסוקה ולא בא עם הדיירים הביתה".
"ניסיתם פעם לאפשר ליוסי לארוז סכו"ם בדיור?" שאלתי,
"כן" ענתה סיגי, "בטח שניסינו, שמנו לו שולחן בסלון והוא ישב שמח וטוב לב עם הסכו"ם שלו והתבונן בחיוך בכל מה שקורה, אבל את מבינה, זה עדיין לא איפשר לו להשתתף בפעילויות בדיור, ואת יודעת, לפעמים הוא יושב ומסתכל בטלוויזיה או מקשיב לדברים שקורים מסביב, ואפילו לא אורז סכו"ם!" אמרה סיגי בתסכול.
"יש פה שני עקרונות של פיבוט, בסיפור של יוסי" אמרתי, "הראשון הוא הבנה של סוגי השתתפות ונוסחת הרווחה של כל אדם;
יוסי משתתף בפעילויות עם אנשים אחרים באמצעות מעורבות.
מעורבות היא שם של סוג השתתפות; בדיוק כמו שאנחנו צופים במשחק כדורגל, או רואים רוקדים עם כוכבים בטלוויזיה, אנחנו מעורבים אבל לא בועטים בכדור במשחק הכדורגל וגם לא רוקדים עם כוכבים. מעורבות זה סוג השתתפות שאנשים מרבים להיות בו והוא לגמרי חוקי ומקובל, אז העובדה שיוסי יכול להיות מעורב בפעילות שמתקיימת זה נפלא.
רק מה? יוסי מצליח להיות מעורב בפעילות, בעיקר כשיש לו את האפשרות לארוז סכו"ם כשהוא רוצה. בדיוק כמו שאנחנו מחזיקים לידנו את הטלפון שלנו ויודעים שתמיד תהיה לנו תעסוקה בתוכו אם משהו יהיה לנו לא נעים או לא מתאים.
"אבל זה אסור, להביא את הדברים מהתעסוקה הביתה" אמרה סיגי.
"וזה בדיוק העיקרון השני שרציתי לדבר עליו" אמרתי בחיוך, "עיקרון ההומאניות, את יודעת סיגי, אני מביאה את העבודה הביתה, וגם בעלי, ומה איתך?"
סיגי אמרה בשקט שגם היא, שאלתי את הקהל באולם וביקשתי שירים ידיים כל מי שלוקח את העבודה הביתה, עושה שיחות טלפון, כותב מסמכים, מארגן דברים או מקיים פגישות של העבודה כשהוא בבית, מרבית הידיים הורמו.
"אני חושבת שאפשר להגיד שהרבה מאיתנו מביאים את העבודה הביתה" אמרתי בחיוך, "אני יכולה לדבר הרבה עכשיו רק על הנושא הזה, על החלקים מקדמי הרווחה של להביא את העבודה הביתה ועל החלקים של תופעות הלוואי, אבל אני חושבת שנוכל להסכים שלא היינו מוותרות ומוותרים על הזכות הזו, שאם אנחנו רוצות ובוחרות לעשות זאת, אנחנו יכולות לעשות בביתנו כל פעילות שנבחר, גם זו המוגדרת "עבודה".
ליוסי אמורות להיות ממש אותן זכויות אנושיות כמו שלי" המשכתי, "ואם העובדה שהעבודה שלו, שהוא בטוח שתמיד יוכל לחזור אליה, מונחת לידו ושומרת עליו, עוזרת לו להיות ברווחה ולהשתתף – זו זכות שהוא ממש זכאי לה, ולדעתי הכלל של הפרדה כפויה בין התעסוקה לדיור לא חל עליו".
עברו כמה שבועות והספקתי לשכוח את יוסי ואת ההרצאה בכנס, כשקיבלתי תמונה ממספר לא ידוע, אדם עם חיוך מאוזן לאוזן יושב ליד שולחן קטן שעליו מונחות קופסאות קטנות של מזלגות, סכינים, מפיות, מלח ופלפל.
בשבועות הקרובים אני רוצה לספר לכן ולכם עוד סיפורים על העסקה ואיך פיבוט רואה ומתייחס אליהם.
מוזמנות להגיב בתגובה לבלוג, לבחור ולכתוב לי מה הסיפור הבא שתרצו לקרוא עליו:
האח הגדול
האמרגן
מיסטר וולף
הילדה המכוערת בחליפה האדומה
מלקט הבדלים
לומדים א' ב'
שתהיה שבוע של שלום ורווחה
ותודה לצוות פיבוט היקרות והיקרים מי בפרונט ומי מאחורי הקלעים שעמלים יחדיו על הפקת קורס "תעסוקה אחרת" מקצועי ומרהיב.
בתמונה: פסלים של Sakaya Ganz מסכו"ם פלסטיק, קישור מתחת לתמונה
Comments