לסבתא שלי היתה אימרה "זה עובר בירושה כמו עקרות"
כילדה, לא הבנתי איך דבר כזה יכול להיות, כי הרי לעקרה אין ילדים פרי ביטנה,
איך תכונה שלה, נגיד עקרות, יכולה לעבור אליהם?
סבתא אמרה שיש דברים שעוברים במשפחות,
בדרכים שאנחנו לא מבינים.
כיום מבינים יותר את המנגנון שבאמצעותו עוברת הטראומה מדור לדור,
אבל מה שאני רוצה להגיד לכן ולכם היום הוא שאפשר לעזור,
אפשר להפסיק את ההעברה, את מסורת הסבל
והייסורים ושאנחנו יכולות לעזור!
בוודאי הבנתן כבר שהסיפור של היום עוסק בהעברה בין דורית של טראומה, והוא קשור ליום השואה שהיה אתמול וליום הזיכרון של השבוע הבא.
צירפתי קישור למאמר באנגלית בנושא העברת טראומה בין דורית וריפוייה (קישור למאמר באנגלית),
ומאמר בעברית – המספר על המונח "רוחות רפאים בחדר הילדים", שטבעה הפסיכולוגית ד"ר סלמה פרייברג, שאמרה "היסטוריה אינה גזירת גורל" -
כלומר, אין צורך להמשיך ולהעביר את הטראומה מדור לדור. אפשר לעצור.
האתגר הגדול שעומד בפני הורים, מטפלים ואנשי חינוך – הוא לזהות שהדבר שאנו מתמודדים עימו, אינו שייך לכאן ועכשיו, אלא לדור או לדורות הקודמים.
ועכשיו לסיפור;
אמא רוני ואבא איתי , בגילאי השלושים המאוחרים,
יש להם שלושה ילדים,
בית יפה בישוב כפרי ועבודות מעניינות ומכניסות,
הם בריאים ויציבים מכל בחינה,
הגיעו להתייעץ לגבי הבת הבכורה שלהם,
שירה, בכיתה ה'.
הקיץ הגיע ושירה מסרבת ללבוש בגדים קצרים,
החלה לנעול את הדלת כשהיא מתלבשת או מתפשטת,
לא מוכנה ללבוש בגד ים, לא מוכנה להחליף לבגד ים במלתחה,
גם אם זה רק היא ואמא.
הם דואגים, חוששים שאולי קרה לה משהו,
"אולי יש לה ויסות חושי"? שואלת רוני,
"ויסות חושי לא מתחיל פתאום" אני עונה.
אני שואלת על הילדות המוקדמת של שירה,
על חסרים תזונתיים או בעיות בריאות,
מדובר בילדה בריאה, המשפחה מטפחת ומיטיבה.
ההורים שאלו את שירה אם קרה לה דבר,
שאלו אותה אם מישהו פגע בה או הבהיל אותה,
אבל מהתבוננות בחייה נראה שחוץ מהפחד מחשיפת הגוף – שירה בטוב.
לא מדוכדכת, לא חרדה, קשרים חברתיים והשתתפות אינם פגועים,
אבל האירוע עם כיסוי הגוף ממש בולט.
"שירה לובשת טרינינג עם כובע וסוגרת את הרוכסן" אומרת אמא רוני,
"40 מעלות בחוץ, קיץ ישראלי, אני חוששת שהיא תתייבש, אני חוששת שמשהו לא טוב קורה לה ואני לא מבינה מה".
"אתם מכירים התנהגות כזו אצל אחד מבני המשפחה שלכם"? שאלתי.
"שמעתם אולי סיפור על מקרה שקרה למישהו במשפחה בגיל כזה"?
איתי מסתכל לכיוון רוני במבט מלא כוונה.
"מה עם מה שקרה לך"?
רוני הלומה, היא מחווירה ואומרת "מה? איך זה קשור? אף פעם לא סיפרתי לה, זה לא יכול להיות".
איתי שואל "באיזה גיל היית כשזה קרה?"
"בכיתה ה', ממש בתחילת כיתה ה'",
רוני עונה בשקט, כמעט בלחש.
"את יכולה לספר לי מה קרה"? אני שואלת,
רוני מנידה בראשה ומסתכלת לכיוון איתי.
איתי מספר את מה שרוני לא מצליחה להגיד,
שכשרוני היתה ילדה בכיתה ה' בקיבוץ,
איש אחד שהיא לא הכירה נכנס למלתחה של הבנות בבריכה בזמן שהיא החליפה בגדים
היא היתה לבד ומאד נבהלה, ומאז לא פשוט לה עם התהליך הזה של חשיפת הגוף.
אבל מבחינתה זה דבר שהיה ונסגר והשאיר בה חותם, לא עלה על דעתה שהדבר שקרה לה,
שהיא סיפרה אותו רק לבעלה, אפילו לא להוריה או לאחותה,
הדבר הזה קורה עכשיו שוב לבת שלה,
במרחק של 25 שנה.
"אני לא אתן לשירה לסבול כמו שאני סבלתי" אמרה רוני,
"ממה הכי סבלת"? שאלתי,
"מהבושה, והבדידות" ענתה רוני "חשבתי שאני לא צנועה ולא נזהרתי וזו אשמתי".
"מה היית רוצה לעשות כדי לעזור לשירה"? שאלתי אותה,
"אפשר לעשות משהו? זה שהעברתי לה את הטראומה שלי לא עשה לה
צלקת לתמיד?"
הסברתי שהטראומה שעוברת בירושה היא רק מצוירת במוח, ולא צרובה חזק,
לכן הסבר ושינוי נתיב יכולים לעזור כל כך עד שדבר לא יישאר.
רוני התלבטה איך בדיוק לספר לשירה,
התאמנו ביחד על הסיפור עד שרוני הצליחה להוציא אותו מהפה:
"אני אהיה איתה, אני אסביר לה שאני פעם נבהלתי ממש כי מישהו נכנס בזמן שהחלפתי בגדים
כשהייתי בדיוק בגילה, ונראה לי שהעברתי לה את
הבהלה הזו".
"עכשיו צריך שינוי נתיב", הסברתי,
"חוויה טובה וחזקה שתחליף ברגש את המקום של הטראומה",
"אולי נלך לפגישת סטיילינג של אמא ובת" חשבה רוני,
"ממילא התכוונתי לעשות איתה משהו מיוחד לקראת בת המצווה, עכשיו אוכל להסביר
לסטייליסטית שאנחנו צריכות חוויה טובה עם להתלבש ולהתפשט, ועם בגדי ים".
"זה רעיון נפלא ותיקון מושלם" אמרתי,
נפרדנו בחום ואחרי כמה שבועות קיבלתי הודעה עם תמונה:
אמא ובת צוחקות למצלמה, לבושות בגדי ים ומחובקות
Comentarios