המצוקה שמאחורי ההתנהגות

שישי מבורך

השבוע ביטלתי יומיים כי הרגשתי לא טוב באופן שלא איפשר לי לעבוד.

אחד המאבקים הפנימיים הגדולים לאורך שנות מחלתי, היה להחליט, ביני לבין עצמי, האם המצב הנוכחי מאפשר לי השתתפות או לא, במילים אחרות: מה מידת וצורת המצוקה שאני יכולה להיות בה ועדיין לעשות את עבודתי היטב.

נדמה לי שאחת הסיבות שאני יכולה לדבר את מה שאנשים לא מילוליים מרגישים, כאלה שהנוירולוגיה שלהם אינה טיפוסית או שנמצאים במצבי פגיעות, היא שאני אחת מהם.

הידע הזה, שנרכש מתוך מצוקה, מתוך המאבק להשתתף עם ולמרות המצוקה – הוא יקר מפז ומאפשר לי לעזור לצוותים להבין אנשים אחרים, שנמצאים בדיוק באותו מצב, מינוס כושר הביטוי שלי.

וכך יצא שנזכרתי פתאום בגילי;

יש לי זיכרון שאולי כתבתי כבר על גילי בסיפור שישי, אז אם כן, קבלו את גילי בשידור חוזר.

"היום אנחנו רוצים לדבר על גילי" אמרה מנהלת בית הספר של הפנימיה האשפוזית,

גילי הייתה נערה אוטיסטית, שהגיעה לפנימייה לתקופת איזון, בשל התנהגויות קשות שלה כלפי סביבתה.

"היא כל הזמן רוצה ללכת למיטה" אמרה עמית, המורה, ואם לא נותנים לה – היא אלימה.

"וזה שאמא שלה פסיכולוגית זה רק מסבך את העניין" אמר סעיד, מדריך הלילה, "היחסים שלה עם האמא הם ממש סימביוטים".

"טוב, הבנתי שיש קושי עם גילי ושהמצוקה שלה מעלה אצלכם הרבה שיפוטיות וסיבתיות, עכשיו בואו נדבר על הפרטים ונראה איך אפשר להבין מה קורה בעיניים חדשות, וגם לעזור במצוקה של גילי. "עמית, בואי תתארי מה קורה בבית הספר" הזמנתי.

"היא נערה נבונה" אמרה עמית, "אבל אחרי חצי שעה או ארבעים דקות היא אומרת "מיטה" ואז אנחנו מנסים למשוך אותה, להגיד לה שרק עוד קצת, שתנוח קצת ותמשיך".

"ומה קורה אז?" שאלתי,

"היא עושה נהמות, כמו קולות של נמר, וגם תנועה של שליפת ציפורניים לכיווננו ואומרת שהיא תטרוף אותנו. ואז אם אנחנו מתעקשות שתמשיך, היא יכולה להגיד גם "אני אהרוג אותך"" אמרה עמית.

"ומה עוד?" שאלתי בסקרנות.

"פעם אחת היא זרקה את הדברים שהיו על השולחן" אמרה עמית "והייתה את הפעם הזאת שהיא תפסה את היד של סלמה המדריכה חזק",

"גם בטיול של אחר הצהריים יש בעיות" אמר ג'ניה המדריכה, "היא יכולה להגיד פתאום "למיטה" ולא להסכים להמשיך לטייל",

"גם בלילה היא צריכה כל הזמן שיתייחסו אליה" אמר סעיד "כל פעם היא באה ומבקשת לכסות אותה".

"רגע" אמרתי "עצור, יש פה נתון ממש חשוב. כמה פעמים בלילה היא באה אליכם?"

"יכול להיות עשר פעמים" אמר סעיד,

"אתה יודע מה זה אומר?" שאלתי,

"מה?" שאל סעיד בסקרנות,

"יש מישהו שיכול לעזור?" הסתכלתי על כל המשתתפים, אבל אף אחד לא שיתף פעולה באותו הרגע.

"היא לא ישנה בלילה" אמרתי להם "מי שקמה עשר פעמים במהלך הלילה ומבקשת עזרה, היא לא ישנה בלילה, ואז היא עייפה ביום, מתקשה להתרכז לאורך זמן וללכת הרבה, כי היא גמורה מעייפות, וכשהיא אומרת לכם שהיא התעייפה, אתם לא מקשיבים לה ואז היא צריכה להעלות את עוצמת המסר".

"מה זאת אומרת להעלות את עוצמת המסר? שאלה עמית,

"בהתחלה היא אומרת "מיטה" – שזה אומר שהיא התעייפה, בשלב זה אם תהיה לכם פינת רווחה בכיתה, תוכלו לאפשר לה לנוח בה עד שתתאושש, אבל אתן לא מסכימות לה לקום כשהיא אומרת שהתעייפה, כי זה נראה לכן לא רציני אז אתן מנסות לשכנע אותה שהיא כן יכולה להמשיך, ואז היא נוהמת, ואם אתן ממשיכות לא להקשיב, היא שולפת ציפורניים, ורק בסוף אומרת שתהרוג אתכן ואז אתן אומרות שהיא אלימה".

"אולי משהו עם התרופות שלה לא מאפשר לה לישון בלילה, מסכנה, אני אדבר עם הרופא" אמר סעיד.

"אבל למה היא כל כך כועסת?" שאלה עמית,

"כי אתם לא מקשיבים לה ולא מכבדים את מה שהיא אומרת, כשהיא מספרת לכם שהיא התעייפה ולא יכולה יותר.

אני יכולה לספר לכם מניסיון, שכשאני ממש משתדלת להשתתף למרות שקשה לי, ואז צריכה מנוחה או הפסקה ומישהו מבטל או מזלזל בזה, אני גם רוצה לנהום עליו ולשלוף ציפורניים.

אני בטוחה שזה לא פשוט בשבילה להצליח להשתתף בכלל, כשהיא לא מצליחה לישון בלילה, אז כשהיא מבקשת מנוחה, נראה לי הוגן לתת לה".

"כל הכבוד על ניתוח המקרה של גילי" אמר לי ד"ר שאול, "התברר שאחת התרופות שהיא קיבלה שיבשה לה את מחזור השינה", "הלוואי שתמשיכו להסתכל על מצוקה ורווחה של אנשים ופחות על התנהגות טובה או רעה, כך שכשיש מצוקה תוכלו לזהות אותה ולתת לה מענה" אמרתי לו.

אך בליבי ידעתי שהדרך עוד ארוכה...

שבת שלום