הסיפור השבוע שלי:
המלחמה לכיבוש (הר) הבית
ראיתי את הפוסטים שהיא כתבה באיזור ינואר בקבוצות הריפוי בעיסוק, ויסות חושי וכאלה. היא חיפשה מרפאה בעיסוק לבן שלה, בן 4, עם תסמונת נדירה. המליצו לה להגיע אלי, ונדמה לי שגם אני הזמנתי. במרץ הם התקשרו, ההורים, ביחד. שוחחו איתי הרבה זמן, התקשו להבין איך אני הולכת לעזור להם בלי לעבוד ישירות עם הילד, והאם אני מבינה בריור, ולמה אני גובה הרבה. השיחה הסתיימה והם הלכו לדרכם. לפני שבוע היא התקשרה, הם היו בזמן הזה אצל כמה אנשי מקצוע, הרגישו ש"שום דבר מזה לא עזר".
שוב בשיחת הטלפון, היא לא מבינה איך יש מצב שאבין איך לעזור לילד שלה מהדיווח שלהם והפעם, בפעם השניה שאנו משוחחות, אני מזהה את המילים שהיא אומרת בדיוק כמו מה שהן: דיכדוך ויאוש. הכל נורא, אף אחד לא יכול לעזור, שום דבר לא עובד.
היא רוצה שאני אעזור לקדם אותו, ואני אומרת "קודם כל רווחה". רווחה? היא לא מבינה, מה רווחה עכשיו? ואז אני שואלת איך הרווחה שלה והיא פורצת בבכי. אישה חכמה, חזקה, מסורה עד העצמות. "אין לי רווחה" היא אומרת, ואם יש לי רגע של שקט אז הוא מתפרץ, או שאנחנו ברגשות אשם על הבן הבכור, שאנחנו מזניחים אותו.
נפגשנו השבוע. הם באו. זוג אנשים יפים, חכמים ומשכילים, רהוטי דיבור וביטוי, בנם בן ארבע והם ותיקי קרבות למודי סבל. בדרך כלל בפגישה ראשונה אנחנו מכירים, מספרים על עצמנו, מדברים על מה היה עד כה ומה רוצים לעתיד, על החוזה. כאן לא. המלחמה קשה והם בעיצומה, אפוסי כוחות ונלחמים.
מי את בכלל, הם אומרים לי מאחורי המילים, מי את בכלל שתביני, שמתיימרת להציל אותנו, רווחה עלק, רגע של רווחה אין פה, אחת חושבת שתוכלי לעזור לנו עם הילד הזה, יחיד מסוגו, נדיר, שהפך את הבית שלנו למלחמה שבה כולם נפגעים.
הם נלחמים ואני נלחמת עליהם, לא מוותרת. חצי שעה לתוך הפגישה הם מתחילים לספר לי את זוועות המלחמה שלהם. "הוא צורח ובוכה, רוצה דברים ואז כשאנחנו רצים ומביאים לו הוא בעצם לא רוצה ושוב צורח, הוא מורח קקי, אוכל, הבית מטונף כל הזמן, וצורח, ומתפרץ, אין לנו שניה לעצמנו, האח שלו סובל, והכי גרוע - בגן ואצל המטפלת הכל טוב. הוא מתנהג טוב, אומרים לנו שזאת בעיית גבולות, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות, הבן הגדול סובל, מלא חרדות, אנחנו כועסים." והם ממשיכים ומעלים את כל הפתרונות שאי אפשר ואסור ולא יכול להיות להשתמש בהם.
"האח שלו אמר שהוא מתגעגע לגיל שלוש, הזמן שהוא עדיין לא נולד, כמה כיף היה לנו אז" הם אומרים לי. יש איזה רגע בפגישה שבו השמש מתחילה לזרוח, שבו עולה איזה ניצוץ של תקווה מבעד לאבק הקרב. זה הרגע שלהם. אני לא מתרגשת, אני מבינה מה קרה להם ומספרת להם את הסיפור שלהם, של ההורות והמשפחה שקיבלה מכה בכנף ומאז לא מצליחה לעוף, של הקושי והסבל שהם מתמסרים בהם, של הפחד לפגוע בו, שמוביל לכך שילד בן ארבע נשאר להוביל את הבית והפך לרודן-חרד. הבית יצא מחזקתם של ההורים ואנו הולכים לכבוש אותו מחדש. אני מכתירה את המבצע בשם "כיבוש (הר) הבית" והם מקבלים.
אנחנו חוזרים לרווחה, לתפקיד שלהם לשמור ולהגן, למה הוא צריך ואיך ניתן לו את זה. לפינה בבית שאליה אפשר ללכת ולמצוא את כל מה שדרוש לו כדי להרגע ולהתנחם. לתכנית שמחזיקה בתוכה את מה שעושים, ואת איך שעושים את זה. חדר נפרד לאח, כוחות נוספים לעזרה.
עברו שעתיים, הם ממהרים ללכת לדרכם אבל בכל זאת אנחנו אומרים כמה מילות סיכום והוא אומר לי: "את יודעת, במחצית הראשונה של השעה חשבתי לעצמי, מי זאת האישה הזאת שמלאה בעצמה, ופתאום המחשבה הזו נעלמה, ובמקומה הופיעו תקווה ורצון".
בערב היא שלחה הודעה: "לא יכולה להכנס לסופש בלי לשתף שהיה מבחינתנו וואו, כבשת אותנו (אם במונחי מלחמה עסקינן), היושר, התכלסיות, המשימתיות, בלי מעטפת ההזדהות הרגשית הנחמדה אך הלא מקדמת, והדיוק. יצאנו עם ביטחון, אנרגיה ואופטימיות ואני חייבת להגיד שלא ראיתי את בעלי מגיב ככה אף פעם בארבע השנים האחרונות. הדלקת בו ניצוץ שלא קיים כבר זמן רב, ועל כך אני מודה לך מאד. כבר הרגשנו את השינוי היום בבית. מקרי? ימים יגידו. תודה רבה ולילה טוב"
שבת טובה שתהיה, מעט מלחמות והרבה רווחה!
Comments