חיפוש

המטרה - שמירה והגנה

שבוע טוב!

בשבוע שחלף היה לי רגע מרגש, כשהתחלתי ללמד פיבוט קבוצה של מפקחי מחוז צפון של משרד הרווחה, בהנהגתה של תמר רייזנר, שזה ממש כבוד ושמחה בשבילי.

כשהתחלתי ללמד פיבוט במסגרת הפיילוט שעשינו ב2014, הרבה מהמסגרות שבהן לימדתי היו שייכות למשרד הרווחה. עוד לא היה "מנהל מוגבלויות" שיש היום, אבל היה מערך דומה.

הרבה פעמים הצוותים היו מביאים בעיה, וכשהיינו מגיעים לפתרון כלשהו, מישהו היה אומר "אבל מה יהיה אם המפקח יגיע ויראה את זה?"

אז, חשבתי שהם באמת חוששים מהמפקח או המפקחת, היום אני יודעת להגיד שכשאומרים את זה, בדרך כלל מתכוונים לומר שהנראות של מה שאני מציעה לעשות, לא נראית למי שחושש או חוששת מהמפקח.


מה הייתי עושה אז?

הייתי כותבת להם – בגדול, על בריסטול, שפה יש אדם שסובל, ואנחנו מנסים לתת מענה לסבל, ואפילו אם הפתרון נראה קצת מוזר עכשיו – יש לו הצדקה מקצועית, ואפשר לפנות אלי להסבר.

השבוע, בפגישתנו הראשונה, סיפרתי לקבוצת המפקחות והמפקחים את אחד הסיפורים על המצב הזה בדיוק;

מרים הייתה אישה עם מוגבלות שכלית התפתחותית משמעותית, בשנות העשרים המאוחרות לחייה, מרותקת לכסא גלגלים והבעיה, כפי שתיארה אותה נבילה, מדריכת הקבוצה שלה, הייתה שהיא מקיאה.

מקיאה? אתם בטח שואלים ושואלות את עצמכם כרגע, מה בדיוק הבעיה בזה שהיא מקיאה? ואיך זה בדיוק קשור לפיבוט? הרי הקאות זה דבר שאנשי מקצוע מתחום הרפואה אמורים להתעסק בו, לא?

אז טוב שתהיתם ושאלתם, כי אנשי הרפואה התעסקו בהקאות של מרים לא מעט, בדקו את איבריה ופעולתם, שינו את צריכת המזון והנוזלים ונתנו תרופות ושום דבר לא עזר.


למה כל כך הרבה השקעה בהקאות?

עבור כל אדם, להקיא כמה פעמים ביום זה מעיק ודי נורא, יעידו נשים שבהריון הקיאו הרבה, או מי שעברו טיפולים כימותרפיים או מי שהיתה להם מחלת ים. אני יכולה להעיד מכמה פעמים בחיי שהאירוע הזה התרחש אצלי – מדובר בזוועה שמביאה איתה מחשבה הכוללת רצון עז למות.

הקאות גורמות לתופעות לוואי קשות אצל המקיאה, ובמקרה של מרים – אצל כל הסביבה.

למה הסביבה? כי כשמרים מקיאה היא לא מקיאה לשקית או לשירותים, היא מקיאה על עצמה, ואז לוקח לשני אנשים כחצי שעה לקחת אותה למקלחת, לקלח ולהחליף את בגדיה.

כמה פעמים ביום מרים מקיאה? יכול להיות עד שש פעמים ביום!

הצוות במסגרת מותש, אמא שלה מותשת, הריח בלתי נסבל, אמא שלה מאיימת שתוציא אותה למסגרת חוץ ביתית כי ככה אי אפשר.

איך קוראים לסוג כזה של מטרה בפיבוט? שאלתי את צוות המפקחים שלהם סיפרתי את הסיפור השבוע, והם מייד ענו "שמירה והגנה" – שזו המטרה עם החשיבות הכי גבוהה, שעוקפת כמעט כל מטרה אחרת.


נחזור למרים ולצוות המיואש שלה שהביא את המקרה להדרכה איתי במסגרת לימודי פיבוט;

השאלה הראשונה ששאלתי אותם היתה "האם מישהי עשתה מעשה או ראתה מצב שמרים לא הקיאה במשך זמן רצוף?"

ראיתי את נבילה מסתכלת לכיווני כאילו היא מתלבטת ואמרתי "תגידי! כל דבר עוזר!"

נבילה אמרה בהיסוס "פעם אחת, אחרי כמה פעמים רצופות שמרים הקיאה והחלפתי את כל הבגדים שלה ושלי כבר הייתי עייפה וצחקתי עם מרים – אמרתי לה "אולי עכשיו תנוחי רגע ולא תקיאי קצת, בואי אני אכסה אותך" והנחתי לה את המגבת ככה שהיא כיסתה אותה לגמרי, כולל על הראש"

"ומה קרה?" שאלתי בסקרנות

"מה שקרה הוא שמרים היתה שקטה לגמרי, היא לא עשתה קולות או זזה כמו בדרך כלל, היא ישבה בשקט, וכשהרמתי את המגבת מהפנים שלה לבדוק מה שלומה – היא היתה נראית לגמרי שלווה" ענתה נבילה.

"אז מה עשית?"

נבילה הורידה את ראשה "השארתי את המגבת" היא אמרה בשקט "בכל כמה דקות מישהי מאיתנו הסתכלה ובדקה שמרים בסדר, אבל השארנו את המגבת לראות כמה זמן היא לא תקיא"

"וכמה זמן היא לא הקיאה?" שאלתי

"לא יודעת" ענתה נבילה "הורדנו את המגבת אחרי שעה ומשהו כי המתח שאולי מרים לא בטוב או שמישהו ייכנס ויראה את מרים עם המגבת על הראש היה יותר מדי, אבל כל השעה הזו היא לא הקיאה".


הסברתי למשתתפות על אינטרוספציה, מערכת התחושה הפנימית – שאמורה לספק לנו תחושה שאנחנו נוכחות וקיימות בעולם, כאשר האינטרוספציה לא עושה את העבודה שלה – מרים צריכה למצוא תחליף שיספק לה מספיק החזקה, במקרה הזה הקאה.

דיברנו על החזקה באמצעות בד על הראש, ועל איך אפשר לנסות ולהשתמש בטכניקה הזו כדי לעזור למרים.

"זה הכל נשמע נכון" אמרה נבילה "אבל האם זה באמת יעבוד? לא יכול להיות שזה כל כך פשוט",

"זה פשוט רק כשמבינים את הרעיון של פיבוט" עניתי "וגם אז, צריך לפעול ולעשות את מה שהבנו שיעזור, שזה לא תמיד קל לשכנע ולבצע".

"אבל מה הסיכוי שזה באמת יעבוד והיא לא תקיא?" חזרה נבילה ושאלה

"סיכוי מעולה" עניתי "איך נחגוג כשזה יעבוד?"

"תביאי את הבקלאווה המדהימה שאת עושה" אמרה אסנת.

"קודם שתפסיק להקיא ליום אחד" אמרה נבילה "ואז בקלאווה".

"יום אחד?" אמרתי "בואו נרצה לפחות שבוע לפני שנחגוג"

"בסדר, שבוע" אמרה נבילה וחייכה, והיה לי ברור שהיא לא רואה את עצמה מכינה בקלאווה בעתיד הקרוב.


ניגשנו לשלב תכנון הביצוע;

הסכמנו מהר שלהניח בד ישירות על מרים זה רעיון פחות טוב, ואז הצעתי את רעיון האוהל . מצאנו מוט של אינפוזיה, והראיתי לצוות איך עושים קשר מוט באמצע סדין עם אבן קטנה וחבל כדי ליצור אוהל.

"והיא תהיה סגורה באוהל הזה?" שאלה נבילה "אפשר לתת לה טאבלט?",

"בטח שאפשר" אמרתי "הכוונה פה היא שמרים תהיה מוחזקת בטוב ובלי להקיא, אם הטאבלט עוזר בזה, אז בטח שטאבלט".

"אבל המפקחות לא אוהבות לראות שהתלמידים עם טאבלט" אמרה נאבילה והתכוונה למפקחות של משרד החינוך הפעם, ולא הרווחה.

"אני אכתוב גם את זה בפלקט" עניתי,

"וכמה זמן את חושבת שהיא תשב שם באוהל סגור"? שאלה סיגי, חברת צוות אחרת,

"אני לא יודעת בדיוק" עניתי, "אבל עוד לא ראיתי מישהו יושב יותר משבועיים, אני מניחה שהיא תבקש לפתוח את האוהל אחרי כמה ימים ואני מזכירה לכן שההישג הגדול פה, הוא שהיא תפסיק להקיא, כי תהיה לה דרך אחרת להחזיק את עצמה".

נסעתי הביתה, ותהיתי אם מפקחת מהרווחה או מהחינוך תתקשר אלי. האמת? ממש קיוויתי שכן, אבל זה לא קרה, היה איזה חג, ויצא שהמפגש הבא שלנו היה קרוב לחודש מאוחר יותר.


לא שמעתי מהצוות כל התקופה, וכשחניתי מחוץ לבניין תהיתי איזה חדשות יקדמו את פני. לפעמים צריך כמה וכמה ניסיונות כדי להצליח, אבל אני נורא אוהבת הצלחות של פעם ראשונה.

עוד אני הוגה, רגלי נשאו אותי לחדר המפגש, שבו היה שולחן עם מפה ועליו הבקלאווה של נבילה. חברות הצוות שהיו בחדר לא הסכימו להגיד כלום, כך שחיכיתי שנבילה תיכנס כדי לשמוע את החדשות;

נבילה נכנסה ופניתי אליה עם ידיים פרושות בשאלה, בלי להגיד כלום,

נבילה הנהנה בחיוך ממש רחב.

"עד עכשיו?" שאלתי,

"כן" ענתה נבילה.


התחבקנו וצחקנו, כי יש רגעים שאין להם באמת מילים,

הבאקלווה הביתית של נאבילה היתה מדהימה, וכך גם הנחת מזה שמרים הפסיקה להקיא.

גם המפקחות והמפקחים חשבו שזה חשוב להפסיק להקיא, ואולי הדרך היתה להם קצת מוזרה, אבל עוד מעט גם הם ידברו פיבוט - ולשבת בתוך אוהל יהיה להם ממש מובן.


שבוע טוב!





57 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול