הלהבה של ה"כן"

מה שלומך"? שאלה אותי דונה, כשהתקשרה להתייעץ בקשר לטיפול במדריכה שדייר שלנו משך בחוזקה בשיערה בעת אחת האזעקות

"טוב מאד" עניתי, "אני עוזרת לאנשים וזה משמח אותי, אני מוקפת באנשים שאני אוהבת, הבית מלא בכל טוב ואני מלאת תודה"

"שאלתי מה שלומך וידעתי שתעני אחרת מכולם, ורציתי לשמוע את התשובה שלך" אמרה דונה בחיוך, "כי כל מי שאני שואלת אומרים שהם במצוקה"

"את צודקת" אמרתי לה, "גם אני מרגישה שאנשים מאד מאד במצוקה בפעם הזו"

השבוע הגעתי לכפר השיקומי שאני מלווה, ושאלתי את אלמוג, מנהלת הכפר, איפה יש מצוקה שאני יכולה להועיל בה

"המטפלות שלנו מנפאל ממש במצוקה", אמרה אלמוג מייד, "אשמח אם תוכלי לעזור להן"

ביקשתי שיקראו להן והתישבנו ביחד בחדר הישיבות של הכפר

מזגתי לכולנו מים קרים והסתכלתי עליהן, האישה שלידי רעדה ממש והיתה חיוורת, השאר נראו באי נוחות גדולה

שתינו מים קרים ונשמנו רגע ביחד,

אתן מבינות, למזוג מים, לשתות ולנשום ביחד זה השלב הראשון בדרך חזרה לעצמנו.

שאלתי מה שלומן, ואיך הן עם האזעקות והמלחמה

"אני רוצה הביתה" אמרה שריתה, שישבה לידי, "מפחיד אותי פה", הוסיפה ובכתה בשקט

"אני נפלתי בדרך למקלט, כל כך נבהלתי שרצתי מהר ונפלתי פעמיים, תראי, יש לי שריטות בידיים ובברכיים" אמרה שרינה

עוד נשים הוסיפו מצוקות וקשיים, והיו כאלה ששתקו והשתתפו במנוד ראש או הבעת פנים

ואני הקשבתי והשתתפתי בקושי של כל אחת בכמה מילים, אבל לא נדבקתי במצוקה,

אתן מבינות, המשימה הממש ראשונה של מי שבאה לעזור היא לבוא עם תוכנית, והמשימה השנייה היא לא להידבק במצוקה, להחזיק להבה של "כן", שתמשיך לדלוק ואפילו תתחזק בזמן שכולם במצוקה

"שמעתי שבנפאל יש מפולות שלגים, שפתאום חתיכה מההר נופלת ואנשים נמעכים ככה בום ספלאט" מחאתי כפיים בחוזקה להדגיש את אפקט המעיכה ועל הדרך להצחיק אותן ולעזור להן לבוא איתי בכיוון אחר, בכיוון של הרווחה

הנשים סביבי הרימו את עיניהן אלי וצחקו, מופתעות

אתן מבינות, צחוק הוא אחד המרגיעים האוניברסלים, ואני, לרגע, לקחתי אותן הביתה, להרים היפים של נפאל, ואל סכנת המוות המוכרת והידועה שיש בהם, הסכנה שכבר מזמן לא מפחידה אותן

"בגלל זה לא הולכים להרים בעונת החורף כשיש מפולות" הסבירה אנג'לי בחיוך עם סבלנות, קצת כמו שמסבירים לילדה

"את אומרת שאתן יודעות איך להיזהר ממפולות שלגים, אז זה פחות מפחיד?"

"כן" אמרה שרינה, "מפולות שלגים אנחנו מכירות"

"ומה עם תאונות דרכים?" שאלתי, "אתן יודעות שבישראל יש הרבה תאונות דרכים? יותר אנשים מתים על הכביש מאשר מפגיעה של טיל"

"אנחנו יודעות, שמענו" אמרה אניטה

"ומה אנחנו עושות כדי לשמור על עצמנו בכביש?" המשכתי

"שמות חגורת בטיחות" אמרה אנג'לי

"ומתפללות" אמרה שרינה

"נכון מאד" אמרתי ומייד המשכתי ; "ומה אנחנו עושות כשיש טילים?"

"הולכות למקלט" אמרה שרינה, "אבל זה מפחיד בלילה"

"הרבה אנשים ישנים בתוך המקלט, כדי שיוכלו לישון לילה שלם ולא לקום בבהלה באמצע" סיפרתי, "זה משהו שאתן רוצות לעשות?"

"כן בבקשה" אמרה אנג'לי ראשונה, ואחריה נשמעה מקהלה של "כן בבקשה" מכל הנשים מסביב לשולחן

"מייד נסדר לכן מזרונים שתוכלו לישון במקלט" אמרתי, "זה ממש קל"

"ויש עוד משהו ממש חשוב כדי לחיות בטוב בזמן שמנסים להרוג אותנו" המשכתי והצחקתי את עצמי

"ביום שישי ממש אחרי שהתחילה המלחמה עם איראן, הלכתי לסופר ואתן יודעות איזה מדף היה ריק? המדף של הבמבה! אתן יודעות למה?

כי במבה זה אוכל שמנחם את הישראלים, וכשמשהו קשה קורה הם רוצים במבה"

הנשים צחקו וסיפרו שהן ניסו במבה, וזה טעים, אבל זה לא מנחם אותן

"מה האוכל שאתן רוצות לאכול ולהתנחם בו בנפאל? אולי אוכל שאוכלים כשמישהו מת?" ניסיתי להסביר אוכל מנחם, אבל לא היתה מקבילה שהן יכלו להבין, אז ניסיתי שוב על דרך החיוב;

"אתן מכינות פה את האוכל שלכן, נכון?"

"כן" הן ענו

"ואיזה אוכל הייתן עכשיו הכי רוצות לאכול ואין לכן אפשרות לקבל או להכין?" שאלתי

ואז הגיעה התשובה במקהלה עם צחוקים של חיבה ונוסטלגיה, כמו שרק אוכל ניחומים יכול להפיק; "מומו" הן ענו, "אנחנו רוצות מומו"

מומו הם כופתיות בצק ממולאות בעוף או חזיר שאוכלים בנפאל ויש אותן שם במלא דרכים וצורות

"ומה מפריע לכן להכין מומו עכשיו?" שאלתי בסקרנות,

"אין לנו סיר למומו" הן ענו, "צריך סיר מיוחד ואין"

אחת מהן חיפשה תמונה מהבית בטלפון שלה והראתה לי איך נראה סיר למומו

מייד חיפשתי בטלפון שלי איפה קונים כזה בישראל ומצאתי מקום

"אני אדאג שיגיע אליכן סיר למומו, עכשיו כל החנויות סגורות אז אולי זה ייקח כמה ימים, אבל יהיה לכן סיר"

הנשים חייכו חיוך של "אנחנו לא לגמרי מאמינות לזה אבל את חמודה שאת רוצה לעשות בשבילנו דבר" ואז סיימנו וקמנו לצאת והן ביקשו, אחת אחת, אם בבקשה מתאים לתת לי חיבוק

ואני רוצה לספר לכן שקיבלתי תשעה חיבוקים מהמיוחדים והמעולים שיש, חיבוקים כל כך טובים, שהם מייד נכנסו לספריית הנחמות המיוחדות שיש לי, לשימוש במצבי מצוקה קשים, ביחד עם עוגת הטורט של סבתא רבקה, לאפות לחם ולנקות את המטבח

אני עוד רוצה לספר שסיר המומו הגיע אלי אתמול והוא עושה את דרכו אל הנשים היקרות ואני בטוחה שהוא יביא זמנים טובים של ברכה, כמו שרק הכנת ואכילת אוכל מנחם יכולה להביא

היום חובבים לקרוא לכל דבר "טיפולי";

"בישול טיפולי", "גינון טיפולי", "ספורט טיפולי"

אנשים יודעים מראשית הבריאה מה ממלא את גופם ונשמתם בנחמה ושמחה; לבשל ולאכול אוכל מנחם ומזין, לנקות ולסדר, לגדל צמחים, לגדל בעלי חיים, לעזור לאחרים ולהיות בחברת אנשים, לצחוק, לבכות, לשתות משקאות מיוחדים וגם רגילים

בעת מצוקה, עיסוקים ופעילויות מתווים את הדרך למציאת קצב ליבו העתיק של העולם,

עיסוקים ופעילויות הם הפעימות שבבסיסו של היקום, השמחות הקטנות של החולין, החוטים החשובים והכמעט בלתי נראים שהם בבסיס הקיום;

לבשל, לטפל, לנקות, להיות ביחד, לצחוק, לבכות, ללקט, לשפץ, לקשט

לזכור שזהו טעם החיים, זהו ערכם – באש, במים ובמיוחד כשנדמה שהכל משתנה

לחזור אל הבסיסים, לתפור מחדש את המציאות בעיסוקים, בפעילויות,

בשהייה ובנחמה

שבת שלום ומבורך

בתמונה: סוג אחד של מומו, במרק עגבניות חריף