top of page
חיפוש

יצאתי לראות פרח

sharon shani gonen

עודכן: 21 בפבר׳ 2022


השבוע עבר במהירות שיא, מלא עניין, טיולים, פרחים ושמש טובה ומחממת.

ביום חמישי השארתי הודעה לנדב דינור Nadav Dinur ותוך כמה דקות יצא שדיברנו בטלפון והזכרנו את "הרגע" שלנו מלפני בערך חמש או שש שנים. "תכתבי את זה" נדב ביקש "זה רגע כל כך מיוחד ויכול לעזור לעוד אנשים לקרוא עליו". הבטחתי לנדב שכבר בשישי זה – שהוא היום, סיפור השבוע יהיה על הרגע שלנו, והנה – הסיפור שיצרנו יחד שנקרא לו "ללכת לראות פרח". הלוואי ויעשה את דרכו בעולם ויצליח להועיל לקוראיו במשהו.

(בקבוצה בפייסבוק הסיפורים מפורסמים כל שישי).


בערך 18 שנה עברו מאז שזה התחיל. יום אחד הרגשתי קצת לא טוב, שפעת כזו, אחר כך חשבתי שאולי יש לי סינוסיטיס כי חצי פנים נהיו ככה בתחושה של בצק, ואחר כך היד והרגל באותו צד התחילו להתנהג מוזר. נוירולוג של קופת החולים שאליו הפנה אותי רופא המשפחה אמר שאני עצלנית כשביקש לשבת ולקום מהרצפה ולא הצלחתי. הנוירולוג הפרטי שאליו הלכתי אחר כך – אמר שמה שקרה לי נקרא ADEM, תגובה אוטואימונית לווירוס שבמסגרתה מערכת החיסון גורמת לפגיעה מוחית. עד שהגעתי אליו הפגיעה כבר התרחשה ולא ניתן היה לעשות דבר כדי לעצור אותה. כך יצא שמצאתי את עצמי, אישה בת 34, עם ילדים קטנים וקריירה צעירה – ממש מוגבלת, בהליכה, בכתיבה, בכל דבר שעושים עם הידיים, בלשבת, להתלבש ואפילו בלישון לילה שלם.

פעם, כשבאתי לדבר על התמודדות עם כאב כרוני במכון השיקום של אחד המרכזים הרפואיים, הצוות שאל אותי בזעזוע ותדהמה "למה לא הלכת לשיקום?" ובאמת שלא היתה לי תשובה לתת. אולי התשובה היחידה היא שאף אחד לא חשב שזה משהו שכדאי לעשות, בעיקר אני חושבת שזו היתה תקופה אחרת מעכשיו ואף אחד לא במיוחד חשב. זמן קצר אחרי הפגיעה הנוירולוגית התחילו כאבים קשים בצד הפגוע, שדי מהר עברו גם לצד הלא פגוע. אובחנתי די מהר כסובלת מפיברומיאלגיה ותשישות כרונית. זכיתי למעט מאד אמפתיה ועוד פחות עזרה, בעיקר ביקורת ושיפוטיות, איך אישה צעירה שנראית לגמרי בסדר מבחוץ – לא עובדת ולא מתפקדת כמו שצריך. אקצר לכן את הסיפור ולא אלאה אתכן בפרטי הנתיב האיטי, המייסר, המלא הצלחות וכשלונות, צעד קדימה שניים אחורה סקובידו, שהיה הנתיב בו הלכתי. חקרתי, קראתי וראיינתי חולות ורופאים. ניסיתי כל דבר תחת השמש, הזוי ומוזר ככל שיהיה. חלק מהדברים שניסיתי עבדו וחלק ממש לא. שיניתי את כל מה שידעתי וחשבתי על טיפול, הבנתי איך זה מרגיש להיות מהצד השני של המשוואה – להיות זו שלא יודעת, שפגיעה, שמשוועת לעזרה. בכל סיבובי התחקיר ובכל דבר שעשיתי ליווה אותי כישלון מהדהד אחד; הפעילות הגופנית אתן מבינות, בכל העולם הזה של כאב כרוני יש רק אמת אחת שכולם, אבל ממש כולם, מסכימים עליה, והיא זאת: פעילות גופנית מועילה בשיפור התפקוד וההשתתפות של א.נשים עם כאב כרוני. זה נחקר, זה הוכח, וזה בערך כל מה שמישהו אומר בכל פעם שיש איזו בעיה שהוא לא יודע לפתור, ואני מבטיחה לכן – יש בכל פעם בעיה. דבר אחד שכאב כרוני מבטיח אצלי זה מלא דרמות בריאותיות כל הזמן.

רק מה? כשאת גרה בתוך המעיים של הכאב הכרוני, והוא לועס אותך ומעכל אותך ומועך אותך – מאד קשה לחשוב איך בדיוק בכל האירוע הזה, אפשר "לעשות פעילות גופנית". אני קצת מתביישת לספר כמה זמן כסף ומאמץ השקעתי ב"לעשות פעילות גופנית"; מדריכים ומורים פרטיים לפילאטיס, יוגה, שיטת אלכסנדר ומה לא. הם באו אלי, אני באתי אליהם – וכולם, עד האחרונה שבהן, עבדו ביחידות של שעה. השתדלתי להיות ממש מעניינת ושהם ירצו לדבר איתי כי לא היה מצב שהייתי יכולה לעשות משהו עם הגוף שעה רצוף. אבל מה, ממש התביישתי להגיד "תקשיבי, אני יכולה אולי רבע שעה, ואז מנוחה ואז אולי עוד עשרים דקות" וגם בראש שלי, רבע שעה זה מקבל "בלתי מספיק", רבע שעה זה לחלשות! ואתן יודעות מה? לפעמים רבע שעה היה הרבה, לפעמים יכלתי כמה תנועות. וזהו. ואחר כך כאב לי הרבה יותר. ניסיתי "לעשות הליכות". אצלנו היו הולכים אז "מסביב לקיבוץ" בכביש העוקף שעבר מסביב לכל הקיבוץ ואורכו היה בערך שני קילומטר. הייתי לוקחת כדור לכאבים לפני ההליכה, ועוד אחד אחרי ההליכה, היה סיוט.

"הידרותרפיה" אמרה לי קולגה "זה ה- דבר לנשים עם כאב כרוני, המים ממש מאלחשים". ניסיתי. בבריכה של הקיבוץ היה קר רצח, רק להתלבש בבגד ים וללכת את השביל עד הבריכה גמרו לי את כל הכוח. השחיה או ההתעמלות במים היו מתישים וכל החוויה גזלה כל כך הרבה כוחות שיומיים אחר כך הייתי בכאבים וחוסר תפקוד. בבריכה החמה היה אותו הדבר רק עם 40 דקות נסיעה לכל כיוון שגמרו לי את מלאי האנרגיה לחצי שבוע. כך עברו השנים. לא וויתרתי – ניסיתי שוב ושוב, ושוב ושוב נכשלתי והתביישתי, שוב ושוב אמרתי לעצמי מילים רעות כמו "עצלנית" ו"מוותרת לעצמך" ו"אולי את לא באמת רוצה לתפקד".


ב2016 הקמנו את חברת פיבוט, ואחד הדברים שהחלטנו לעשות היה ללכת לראות מה יש בשטח מבחינת ציוד. החלטנו לנסוע לתערוכה בגרמניה. תערוכה, כך הוסבר לי, זה מלא מלא ללכת; ימים של ביתנים שצריך ללכת בהם מדוכן לדוכן. בתערוכה, כך אמרו לי, אין מקום לשבת, עומדים והולכים. כל זה בזמן שאני יכולה ללכת מעט מאד עד שמתחיל לכאוב לי. הלכתי למיכאל, רופא המשפחה שלי כל השנים האלה, ואמרתי לו שאני מוכרחה עזרה איך להצליח ללכת לתערוכה הזו. מיכאל סיפר שיש איזה פרויקט שמלמדים רופאי משפחה על כאב במרפאת הכאב ברמב"ם ושהוא יכול להשיג לי מקום ללכת להיבדק שם וככה נימנע מהתור של חצי שנה שבדרך כלל צריך לעמוד בו בדרך למרפאת הכאב ואולי, ממש אולי – מישהו שם ידע לעזור. רופאי המשפחה שלמדו על כאב היו ממש חמודים והפנו אותי לנדב. נדב הוא פיזיותרפיסט והוא מומחה לעבודה עם אנשים שסובלים מכאב כרוני. יאללה פיזיותרפיסט, כך חשבתי, כזה עוד לא היה לי. בפגישה הראשונה שלי עם נדב התיישבנו בחדר הקטן של מרפאת הכאב ודיברנו. הוא דיבר כמו שאני מדברת עם המטופלים שלי, שאל שאלות על דברים, רצה לדעת איך זה נראה, ואיפה ומתי וכמה.

בשיחה עם נדב למדתי כמה דברים על האופן שבו אני יכולה לעבוד בשיתוף פעולה עם הגוף שלי והראשון בהם ואולי המשמעותי ביותר היה שלהניע את הגוף שלי זו תרופה מופלאה עבורי, אבל כדי שזו באמת תהיה תרופה מועילה – אני צריכה ללמוד לדייק; הבנו ביחד שהליכה היא טובה לי, היא נגישה, קרובה ולא עולה כסף – וגם יש לי מטרה להצליח ללכת בתערוכה. הדבר הבא היה לדון על כמה ממנה ואיך בדיוק – אני עושה. עד אז, מבחינתי, הליכה היתה "מסביב לקיבוץ" או אולי "חצי סיבוב", בעיקר אני חושבת זה היה כי אני אישה הישגית וגם בכל פעם שהנושא עלה בשיחה רפואית או טיפולית אחרת, אנשים שאלו אותי "כמה את הולכת"? ולהגיד אחת מהאמיתות לא היה נראה לי אופציה. אמיתות כמו; "אני הולכת עד הברוש" או "כמה שאני מצליחה באותו יום, אם קמתי ונעלתי נעלי ספורט ויצאתי זה ניצחון" או "כבר שבועיים אני בהתקף ולא הלכתי דקה". היו לנו שיחה אחת או שתיים שבהן נדב דיבר אל ליבי שהליכה זו תרופה, ולוקחים כמה שאפשר, אפילו כמה צעדים, אבל זה לא נקלט אצלי באמת. הראש הבין אבל הלב לא הסכים. עד שביום חורף אחד קמתי כאובה עם ראש מלא ערפל, מצב שחולות פיברומיאלגיה קוראות לו במגוון שמות "התקף" "מציאות" או במקרה שלי "יום פיברו". שלחתי לנדב הודעה שיש לי יום רע ומה לעשות. הוא אמר "צאי לטייל בחוץ". בחוץ היה אפור כמו הערפל בראש שלי, כל הגוף כאב לי ואמרתי לו שזה נראה לי לא ריאלי. ואז נדב כתב "את אוהבת פרחים, לכי לראות פרח".




אני זוכרת את הרגע, ביקשתי מאמא שלי שתבוא איתי, תמיד ברגעים האלה יש לי חשש שלא אחזיק את ההליכה ואצטרך איזה חילוץ. הלכנו אולי 300 מטר עד סלע אחד שבו צמחה רקפת יפה. בדרך כבר התחלתי להרגיש את ההקלה בערפל בראש וגם הכאב הפסיק קצת לצרוח. יש רגעים בחיים שלא שוכחים, רגעי "אהה" שפתאום איזו להקת מלאכים פורצת בזמר כי נחתה אצלי הבנה - משנה – חיים.

באותו רגע הבנתי; לא פעילות גופנית היא התרופה שלי, אלא טיול. טיול שבו אנשום אוויר ואנוע ואראה פרחים ואנשים ובעלי חיים ואזכור שהחיים יפים. ללכת רגע לראות פרח, ללכת רגע להגיד שלום לאדם אהוב, ללכת רגע כדי לשמח אותי, לעזור לי.

בתערוכה בגרמניה הלכתי כמה שיכלתי ובשאר הזמן שכרתי קולנועית קטנה שנסעה היטב בין הדוכנים ובסל שלה שמנו את כל הדוגמאות, עברו כמה וכמה שנים מאז, וכמעט בכל שבוע אני נזכרת ומוקירה את הרגע הזה ותוצאותיו.


שבוע טוב לכולנו




71 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


  • Facebook

מרכז  ומשרדי PIVOT - קיבוץ עין השופט 1923700

טל. Office@pivot.org.il   |  050-5680860

מעבר לשיחת וואטספ
bottom of page