החלקים בהם כולנו בני אדם

*טריגר פגיעה מינית*

הסיפור שאני רוצה לספר לכן היום הוא לא נוח, בגלל שחתיכת החיים שהוא מתאר היא לא נוחה, מטרידה ועצובה.

הסיפור שלנו מתחיל בתחתונים, או ליתר דיוק, במחסור בתחתונים של שלומית, נערה אוטיסטית שהוריה ביקשו לקבלה לאחד מהבתים לחיים שאני מלווה.

אני מעורבת בקליטות של דיירים רק כשיש עניין, או "אירוע" בשפה שלי, וכאן הסתמן אירוע, כי בית הספר שבו שלומית לומדת כעת, דרש ששלומית תאושפז לאיזון תרופתי במחלקה פסיכיאטרית בגלל מה שקוראים "התנהגויות מאתגרות" שלה.

אה, היינו בתחתונים;

צוות הדיור פנה אלי כדי שאראה מה לעשות עם זה שהתעסוקה שאליה שלומית מיועדת, לא מוכנה לקבל אותה, בגלל שאינה מוכנה ללבוש תחתונים.

מייד משהו בי התקומם, כי באופן ממש אוטומטי, העברתי את האירוע דרך מסננת הרעיון "שוני וכמוני"; הרעיון הוא שבכל נושא שבו אנו עוסקים ומדברים על אנשים עם נוירולוגיה שונה ובמצבי פגיעות, אנחנו שוקלים שני היבטים:

שוני – את העובדה שהאדם שלפנינו שונה מאיתנו, ומה צריך לעשות כדי לעזור לו להיות ברווחה ולהשתתף עם ולמרות השוני שלו מהחברה ה"רגילה",

וכמוני – במה האדם הזה, האישה הזו שלפנינו, זכאית ליחס שוויוני והוגן בדיוק כמוני

"העובדה שאישה לא או כן לובשת תחתונים היא לא מעניינו של איש ומקום עבודה לא יכול לעסוק בכך" אמרתי ברצינות.

"אבל הם לא מסכימים" אמרה עפרי, מנהלת הבית,

"זה אירוע זמני" אמרתי לה, "זה שונה והם לא יודעים איך לחשוב על זה, אנחנו נעזור להם".

"מה הבעיה עם זה ששלומית לא לובשת תחתונים?" שאלתי אותנו,

"הם אומרים שזה פוגע במוגנות שלה והם לא יכולים להיות אחראים לזה" אמרה עפרי.

"מה זאת אומרת פוגע במוגנות שלה?" שאלתי, עכשיו כבר בתסכול, "אם מישהו יאנוס אותה, תהיה לו שכבה אחת פחות להפשיט?"

"זה בדיוק מה שאני אמרתי" אמרה איריס, מנהלת הדיור.

"יש בעיה בזמן הווסת, וכבר מצאנו לה פתרון, ששלומית תיקח טיפול תרופתי להפסקת הווסת, ההורים הסכימו. וגם הם עובדים כבר זמן ארוך עם מנתח התנהגות, ומוכנים להגדיל את שעות העבודה איתו" אמרה עפרי.

"טוב" אמרתי, "אני מכריזה אירוע, ונראה לי שיש צורך שאני אהיה מעורבת, בואו נקבע פגישה עם מנתח ההתנהגות ונשמע מה הבעיות ומה נעשה עד היום, ואחר כך נדבר עם ההורים ובית הספר ונראה איך מתקדמים".

תוך יום היינו בפגישת זום עם יורם, מנתח ההתנהגות, שהתבררה כלא מועילה בעליל, כי למרות שאלותי החוזרות ונשנות, והתיאור המרשים של פועלו בארץ ובעולם, הוא לא הצליח להיזכר או למצוא תיעוד של מה העניינים עם שלומית, ומה נעשה לטובתה בחודשי העבודה עם הוריה.

החלטנו שניפגש עם ההורים ונקבל את כל המידע מהם.

"לשלומית יש בעיה התנהגותית" אמר שלמה, אביה של שלומית,

"לשלומית יש מצוקה, שמתבטאת בהתנהגות שלה" אמרתי, ומייד המשכתי להסביר;

"כשאומרים על מישהו שיש לו בעיה התנהגותית, נשמע לי שרוצים להגיד שההתנהגות שלו מחורבנת בלי שום סיבה, ואני מבטיחה לך שזה לא כך אצל שלומית, שההתנהגות שלה מעידה על מצוקה וזה התפקיד שלנו לעזור לה במצוקה הזו".

שלמה הרים אלי עיניים מופתעות, אך אמר שמה שאני אומרת הוא מעניין ושהוא מקבל את דעתי.

סיפרנו לשלמה וטליה, ההורים של שלומית, על שיחתנו עם יורם, מנתח ההתנהגות שמלווה אותם וביקשנו שיספרו לנו על העבודה המשותפת שלהם, שלא הצלחנו להבין פרטים לגביה מיורם;

"אנחנו כל יום מראים לה תחתונים וכרטיס עם סמל של תחתונים" סיפר שלמה, "בהתחלה גם ניסינו להלביש לה אותם, אבל היא הורידה שוב ושוב אז הפסקנו, אנחנו מראים לה תחתוני בוקסר, כי הם הכי נוחים".

"אתם יודעים" אמרתי בחיוך, "שלכל אדם נוח משהו אחר, בגלל זה יש כל כך הרבה סוגי תחתונים בעולם, ואולי לשלומית נוח דווקא ללבוש תחתוני חוטיני ולא בוקסר?"

"לא חשבנו על זה ככה" ענתה טליה.

"תגידו" המשכתי לשאול, "מתי התחילה הבעיה עם התחתונים והתנהגויות המצוקה בבית הספר?"

ההורים התלבטו ביניהם אם לפני שנה או שנתיים, אבל היה ברור שמדובר באירוע שהחל פתאום.

"לפני זה היא היתה ממש מקפידה על ניקיון ומקלחת" אמר שלמה, "ואחר כך ההתנהגות שלה השתנתה, היא סירבה להתקלח ולטפח את עצמה וגם הפסיקה ללבוש תחתונים".

"הסימפטומים שאתם מתארים יכולים להתאים לאישה שעברה פגיעה בגוף שלה" אמרתי, "האם יכול להיות ששלומית עברה פגיעה כזו?"

"כן" אמרה טליה מייד, "נער מהכיתה שלה נישק וחיבק אותה בכוח, נצמד אליה מאחור ונגע באיבריה האינטימיים, היו תקריות רבות לאורך זמן ובסוף הצוות העביר אותו מהכיתה שלה" אמרה טליה.

"אבל הם אמרו שזה לא היה רציני, כי הם אמרו שהוא לא אנס אותה" המשיך ואמר שלמה.

"בואו נעשה תרגיל קטן של שוני וכמוני" אמרתי,

"שלמה, אם טליה היתה חוזרת מהעבודה לאורך זמן, או אפילו פעם אחת, ומספרת לך שאדם מהעבודה שלה מנשק ומחבק אותה בכוח, נוגע באיבריה האינטימיים ואין לה אפשרות להתגונן מפניו, האם היית חושב שזה לא רציני?"

גם דרך הזום ניתן היה לראות ששלמה וטליה הבינו, והפעם לא רק עם השכל אלא גם עם הלב

"שלומית נפגעה בבית הספר, הוא הפך להיות מקום לא בטוח עבורה ובכל פעם שהיא שם היא מתנהגת התנהגויות מצוקה" סיכמתי את האירוע.

"בבית הצלחתם לעודד אותה לחזור להתקלח ולהיות מטופחת, אבל לא ללבוש תחתונים, ובבית הספר היא עדיין במצוקה".

"האם הסבירו לה מה קרה לה"? שאלתי את ההורים,

"לא" הם ענו, "לא חשבנו שזה השפיע עליה כל כך קשה".

"אם כך, ברשותכם, אני רוצה להציע תוכנית", המשכתי, "במקום לאשפז את שלומית לאיזון תרופתי, אנחנו נוציא אותה מבית הספר ונעביר אותה למקום שבו תוכל להרגיש בטוחה,

נספר לה מה קרה לה ונעזור לה בעיבוד של האירוע.

ואז נראה מה שלומה, ואיך להמשיך ולעזור לה להרגיש בטוחה בעולם כדי שתוכל לעבור אלינו, לבית לחיים בהרגשה טובה".

כולנו הסכמנו שזו התוכנית שאנחנו רוצים לבצע, סיימנו את השיחה וקבענו את המועדים להמשך ביצוע התוכנית.

ואני חשבתי לעצמי שכמה טוב שהוריה של שלומית פנו אלינו וכמה טוב ששלומית תזכה לעזרה בעיבוד האירוע,

כמה טוב ששלומית ומשפחתה יזכו להוגנות בהתמודדות עם המצוקה שלהם בחלק של השוני וגם בחלק של הכמוני, בכל החלקים שהם ואנחנו בני אדם בהם.

התמונה: שקיעה באחד מטיולי השבוע