שישי מבורך
אחת השאלות שאני נוהגת לשאול לעיתים, כשאני פוגשת אנשים שבאים אלי לייעוץ קצר מועד, ורוצה להכיר ולהתקרב אליהם מהר היא: אם היה לך עכשיו יום חופש מלא, בלי שום "צריך" בתוכו;
לא צריך לנקות, או להסיע או לענות לטלפון או לדאוג למטלות בירוקרטיות או אחרות
מה היית עושה בו?
אנשים עונים תשובות מאד מעניינות על השאלה הזו, ובעיקר מתקשים לדמיין מצב כזה,
שיש להם זמן עם עצמם, שבו הם יכולים לבחור מה לעשות או להיות
בפיבוט, יש סוג השתתפות אחד – מתוך חמשת סוגי ההשתתפות האנושיים, שקוראים לו "שהייה"
ההגדרה של סוג ההשתתפות שנקרא שהייה היא שהאדם נח או נע בחלל, לבדו או ליד אנשים אחרים, וכן הוא נראה נינוח וברווחה
אנחנו יודעים שכדאי לדאוג לגוף שלנו, אם אנחנו רוצות שהוא יעבוד היטב עבורנו, ברור לנו שכדאי לספק לגוף מזון איכותי, זמני מנוחה ותנועה, את כל הוויטמינים והמינרלים שצריך כדי שלגוף יהיו חומרי גלם טובים, להגן עליו מפגיעה ומתנאי מזג אוויר,
הבנתן את הנקודה
לגבי החלקים האחרים שלנו, אלה שחושבים ומרגישים, נקרא להם כאן בשמות חיבה "הלב" ו"המוח" – אני לא בטוחה שאנחנו לגמרי סגורים על מה כדאי לעשות כדי לתחזק אותם, איזה דלק הם צורכים, כמה שמן ומים ואיך לטפל בצמיגים כשאין אחיזה טובה בכביש
כך יצא שכשתוכננה הנסיעה לאילת לצרכי צלילה, החלטתי להצטרף אליה, למרות שלא היתה לי שום כוונה לצלול
ומייד אמרתי שיש ידע שאני רוצה לרענן, נקרא לידע הזה "שיטת גמליאל" והנסיעה הזו תהיה הזדמנות טובה לעשות זאת
למה בעצם הייתי צריכה להגיד מה אני מתכוונת לעשות בסוף השבוע הזה?
אני חושבת שיש לי שיפוטיות כלפי זמנים שבהם אני עושה "כלום"
ואני חושבת שלפעמים אני מתייעצת יותר מדי עם המוח ופחות מדי עם הלב
המוח אומר מה צריך, מה ראוי, מחשב חישובים שנראים כאילו מלאי נתונים וממש מרשימים – ואז מוציא את המלצתו, שתמיד נראית לי מאד הגיונית
מה הבעיה?
שהמוח הוא לא המנוע שמזיז את הידיים והרגליים
המוח מניע רק את הפה
ואז מהפה שלי יכולות לצאת מילים כמו "אני רוצה ללמוד את הידע החדש שאני צריכה – בנסיעה לאילת"
ובזמן הזה הלב שלי יושב בצד ומחייך חיוך קטן כי הוא יודע, שכל החרטא הזאת, החישובים שהמוח חישב, המילים שהפה אמר, כל אלה הם דברים שאני אולי רוצה לרצות
אבל הוא לא מסכים עם המוח, והוא מחייך חיוך קטן, כי הוא יודע שהוא קובע
אתן מבינות, הלב הוא האחראי והמניע הגדול ביותר של מה שאני עושה בפועל, והוא מדבר בקולם של המעשים שאני עושה
את האמת הזו – "בין המילים למעשים, תקשיבו רק למעשים" – אני אומרת שוב ושוב לאנשי המקצוע שאני עובדת איתם
"הוא אמר שהוא רוצה לעבוד מלא בשוק החופשי, זה רק שהוא לא מצליח לקום בבוקר"
"היא אמרה שהיא רוצה להצליח ללכת לבית הספר כל יום, זה רק שהיא באה לשעה ואחר כך אומרת שהיא מרגישה לא טוב והולכת"
"היא אמרה שהיא מאד רוצה להיפגש עם המטפלת, אבל היא לא מתקשרת לקבוע איתה"
"אני רוצה ללמוד את שיטת גמליאל"
תפקוד זה מה שאדם מצליח לעשות בפועל,
כדי לעשות דברים ש"צריך" – יש הכרח בכוחו של הלב, וכדי לזכות לכוח הלב, צריך לתדלק אותו
הלב קובע, והלב הוא ישות שלא בהכרח מדברת איתנו באופן ישיר, ואם כן – היא עושה זאת בממש מעט מילים וממש הרבה מעשים
"אני שונא את המושג "בא לי"" אמר לי אדם ששוחחתי איתו השבוע, "מה זה בא לי? צריך? אז תעשה!"
"צריך" היא המילה של המוח
"בא לי" זה המושג של הלב
ללב יש חוכמה פנימית ועמוקה, הוא מבין, פעמים רבות, מה יש בכוחי לעשות ומה לא, ובהינתן ההזדמנות, הוא יעזור לי גם לתדלק ולתחזק את המערכת המורכבת שהיא "אני"
אז איך מדברים עם הלב? איך מבינים את המלצותיו?
בשקט, בפניות, בזמנים ייעודיים שבהם אנחנו מתפנות מה"צריך" ונמצאות רגע עם עצמנו
בשאלה; אם היה לך יום חופש בלי "צריך", מה היית בוחרת להיות? לעשות?
וכך יצא שישבתי בשקט, והתבוננתי בתמונות שעלו במוחי, ובתמונות הללו ראיתי את הנתיב שהלב המליץ עליו
אחר כך המוח חיפש והזמין ועכשיו הרגליים והידיים עומדות לבצע בשמחה
האם אלמד את "שיטת גמליאל" בסוף השבוע הזה?
או האם אקרא ספר? אשב בשמש? אטייל בים? אשחה בבריכה המחוממת או אתערבל בג'קוזי? אעשה שופינג? אראה סידרה? אשוטט בחוסר מטרה?
או אולי כל התשובות נכונות?
כשמשחררים קצת את המוח מהאחריות לחישוב המסלול, ומעבירים אותה ללב, ההליכה בנתיב שלנו הופכת קלה יותר, אפשרית יותר
הלב יגיד, המוח יארגן ויסדר - נסו את זה, אני ממליצה
שבת שלום
התמונה: אחד המקומות שהלב הראה לי
留言