שישי שמח, אבל ואללה, חם באופן בלתי נסבל.
השבוע היה מלא באתגרים; מקרים שהיה לא פשוט לפענח ולעזור בהם, הכנות אינטנסיביות לקורס הדיגיטלי שדרשו מלא ריכוז, דיונים מאתגרים ועוד דברים שאני ממש מברכת עליהם, אבל השאירו אותי עם מעט כוחות. והחום, ירחם השם, החום.
החודש הוא חודש הגאווה, שבו א.נשים חוגגים את זכותם להיות שונים, לאהוב את מי שהם רוצים ולחיות את החיים שהם בוחרים.
לכבודו, אני רוצה לחלוק איתכם ואיתכן רגע קטן מחיי, שבו הרגשתי שאם אראה את עצמי האמיתית, ממש כמו שאני, לא אתקבל, זו חוויה באמת מלמדת ומשנה חיים, מאחלת לעצמי ולכולנו שנשתדל תמיד לעזור לאנשים להרגיש טוב ולבטא את מה ומי שהם.
השנה היתה 1992, בדיוק סיימתי מכינה באוניברסיטת חיפה, כי בתקופת התיכון שלי בקיבוץ היה אסור לעשות בגרות.
בגרות היתה לבורגנים רודפי כסף והישגים טפו, אצלנו בקיבוץ למדו מתוך מוטיבציה פנימית או שלא קמו ללימודים והלכו לעבוד, או שלא קמו ללימודים, או שעשו דברים אחרים, אבל בגרות - לא.
בקיצור, התלבטתי מה ללמוד לתואר ראשון. ידעתי שאני רוצה לטפל באנשים, במיוחד בילדים ובמי שלא יכולים לדבר את המצוקה שלהם ולהגן על עצמם, אז התלבטתי בין פסיכולוגיה, ריפוי בעיסוק ומשפטים.
לריפוי בעיסוק התקבלתי מבחינת ציונים (היום בוודאות לא הייתי מתקבלת), אבל היה צריך לעבור יום ראיונות, כך שהגעתי ביום ובשעה היעודים לחדר במגדל של אוניברסיטת חיפה.
היו שם עוד מלא בנות, לא הכרתי אף אחת.
בחדר ישבו שלוש או ארבע נשים, בבירור המרצות, עם לוחות קליפס, בשורה, ואחת מהן אמרה שעכשיו כל אחת מאיתנו תציג את עצמה באמצעות זה שתגיד איזה חיה היא היתה רוצה להיות ולמה.
עכשיו תבינו רגע, כולן רוצות להתקבל, ברור שזו משימה שאמורה לשקף את מי ומה שאני, ואת ה"טיפוליות" שבי.
היה לי איזה רושם ש"להיות טיפולית" זה איזה ציפורים פרפרים, אור ואהבה הינהונים ורוך דיבור , מה שהיה די רחוק מהאופן שבו התנהגתי באותה תקופה וגם עכשיו.
אה, והכלה, בואו לא נשכח הכלה, שגם בזה לא בדיוק הצטיינתי מעולם.
ייקח עוד זמן רב עד שאלמד שיש מקום להרבה סגנונות ודרכים בעולם בכלל ובעולם הטיפולי בפרט.
הבנות בחדר התחילו לחלוק את החיות שהן היו רוצות להיות;
"אני רוצה להיות דולפין, כי אני רוצה להיות חופשיה ולחיות בקהילה תומכת וחכמה, ממש כמו הדולפינים"
"אני רוצה להיות סוסה להיות חזקה ורגישה ולרוץ בשדות"
"אני רוצה להיות כלבה, אבל אל תחשבו שאני כנועה וצייתנית, אני פשוט אוהבת את הקשר המדהים הזה שיש לכלבים עם אנשים והייתי רוצה לחוות אותו מהצד השני"
"אני רוצה להיות ..."
באיזשהו שלב המשפטים חזרו על עצמם, ואני עברתי לחשוב בתוכי על מה אני הולכת להגיד. כל מה שהבנות אמרו מסביבי נשמע לי אותו הדבר.
לא הצלחתי להתחבר לדבר מהדברים שנאמרו ולא היה לי רעיון מה אני עומדת להגיד.
ואז התור הגיע לבחורה שישבה מתחת לחלון ובקושי הבחנתי בתווי פניה, שאמרה במבטא רוסי כבד: "אני רוצה להיות נחש, כי נחש היא יפה והיא חכמה והיא עושים ממנה תרופות"
המשפט שהיא אמרה היה כל כך לא צפוי, כל כך מקורי ומחוץ לאיזושהי קופסה, שהדחף הכי חזק שחוויתי היה לצחוק.
ידעתי שאם אתחיל לצחוק זה יהיה התקף צחוק מהרציניים והחמורים שחוויתי בחיי, וידעתי שאם יהיה לי התקף צחוק עכשיו, זה בוודאות יסתום את הגולל על קבלתי לחוג לריפוי בעיסוק בחיפה. אפס בטיפוליות והכלה והכל. אז התמקדתי בלנשום.
נשמתי לאורך איזה חמש בנות שדיברו, אני לא יודעת מה הן אמרו, במעומעם קלטתי עוד כמה דולפינות, כנראה חיה טיפולית במיוחד או משהו.
כשתורי הגיע, אמרתי מהר שאני רוצה להיות חתול, כי תמיד חלמתי שיהיה לי זנב. מהר, כי התקף הצחוק ארב לי באחורי הראש ולא הייתי לגמרי בטוחה מפניו.
אגב, עניין הזנב היה לגמרי אמיתי ועד היום אני חושבת שהיה נחמד אם היה לי זנב ואיך התקשורת הלא מילולית היתה מתעשרת עם תוספת של זנב.
תודה לאל, הצלחתי לעבור את המשוכה הזו ואז הגיעו שני דיונים בנושאים שכנראה היו אמורים להיות ממש רציניים; האחד בנושא הליגליזציה של מריחואנה והאחר – הדיון הקרוי "אם יש איבר אחד להשתלה ורשימה של מספר אנשים, שעל כל אחד ואחת ידוע גילם ומצבם המשפחתי, למי תתן את האיבר"?
בשני המקרים הכרתי את הסוגיות מימי הקבלה של הצבא, וביוהרה של צעירה, אמרתי את דעתי והיא התקבלה, כך שאחריה לא היה באמת דיון. שוב, אפס טיפוליות.
יצאתי מיום הראיונות לא מאד אופטימית לגבי סיכויי הקבלה שלי, וניחמתי את עצמי שלפחות יצא לי מזה סיפור משעשע, אבל אז הגיעה ההודעה שהתקבלתי, ואיכשהו הצלחתי גם לסיים.
שנים לאחר מכן, הרציתי באיזה כנס אחרי אחת המרצות שהיתה בחוג לריפוי בעיסוק באותה תקופה. החלפנו כמה מילים ואז היא אמרה "ידעתי שהיה שווה לקבל אותך".
"היית ביום הראיונות שלי?" שאלתי בתדהמה "ואת זוכרת את זה?"
"בוודאי" היא ענתה, "שאר המרצות אמרו שלא צריך לקבל אותך, כי לא נתת לשאר הבנות מספיק זמן דיון, והן חשבו שזה היה לא אחראי. אבל אני אמרתי להן "בואו נקבל אותה, יהיה מעניין איתה" והנה צדקתי".
הבחורה עם הנחש לא התקבלה, אבל המשפט "אני רוצה להיות נחש כי היא יפה והיא חכמה והיא עושים ממנה תרופות" נשאר חרות בספר הביטויים שלי ושל כל מקורבי עד היום, וגם זה דבר.
בתמונה: האסם בעין השופט מואר לחודש הגאווה, תכנון וביצוע תאורה: עין השופט מפעלי תאורה.
שבת שלום!
Comments