ההצגה שלי מקולקלת

הסיפור של היום מדבר על שני נושאים שקשורים לעולם שלי כרגע; האחד הוא חופשה והאחר הוא שפה סימבולית.

שפה סימבולית היא שפה שמדברים ילדים ואנשים במצוקה. השם לקוח מאליזבת קובלר רוס, שהיא ללא ספק אחת הנשים שהשפיעו עלי ביותר מבחינה מקצועית.

למה אנשים במצוקה לא אומרים מה המצוקה שלהם באופן ישיר? אז זהו שלפעמים הם אומרים ממש באופן ישיר, ואנחנו אלה שלא מצליחים להבין, ולפעמים – כמו בסיפור שלפנינו, הם מתנהגים ואומרים דברים שצריך להקשיב להם עם הלב.

הדבר החשוב ביותר בהבנת שפה סימבולית הוא לדעת שהיא קיימת.

הסיפור של היום התרחש מזמן, הילדה שמככבת בו היא כבר אישה נשואה ובעלת עסק משגשג. אמא שלה הנהדרת מעדכנת אותי לפעמים מה קורה, ביחד עם מילים טובות על עבודתנו המשותפת, שערכה לא דוהה בעיני שתינו גם אחרי כעשרים שנה.

אני זוכרת את ביקור הבית שעשיתי בבית של נופר בבהירות גדולה.

זו הייתה תקופה שהייתי עושה ביקור בית אצל כל המשפחות שבאו אלי לטיפול – כחלק מתהליך ההערכה/התערבות הרגיל שלי.

כשהגעתי לבית של נופר, נופר היתה בת שלוש או ארבע ואחותה הקטנה היתה תינוקת.

ישבנו בסלון ונופר אמרה שהיא רוצה לעשות לנו הצגה.

היא ניגשה לחדר והתחפשה בחליפת תינוק של אחותה הקטנה, הלכה לווילון הארוך שהיה בסלון, ונעמדה מאחוריו.

הסתכלתי בשעון וחיכיתי חמש דקות.

שתבינו, חמש דקות זה ממש הרבה לחכות בזמן ששום דבר לא קורה ושקט משתרר.

אני אוהבת לחכות רגע כשקורה משהו מיוחד, ותמיד מסתכלת בשעון. למה? כי כשמשהו לא נוח או לא נעים, הזמן זוחל, ואנו נוטות לחשוב שעבר הרבה יותר זמן ממה שעבר באמת, כשאני בודקת מה הזמן האמיתי אני זוכרת להרגע ולהתבונן.

אני גם יכולה אחר כך לספר ללקוחות שלי מה קרה ומה עשיתי - בדיוק רב יותר מאשר לתאר את תחושתי הפנימית בלבד.

חמש דקות עברו ואני שאלתי "נופר, מה קורה עם ההצגה שרצית לעשות לנו?"

נופר יצאה מאחורי הווילון ואמרה בעצב: "ההצגה שלי מקולקלת".

יש רגעים מכוננים בטיפול, אחד מהם הוא רגע שבו ילד או מבוגר מספר לך דבר מאד חשוב על המצב.

 זה היה רגע כזה.

ברגעים כאלה, אני מרגישה שהנשימה שלי קצת נעתקת, משהו פנימי, אולי המסר שעובר מהלב של הילד.ה אל הלב שלי.

ניהלנו עוד שיחה בזמן שנופר הורידה את התחפושת שלה ושטפה ידיים. אני לא זוכרת בדיוק את המילים, אבל אמא של נופר אמרה לה לסגור את המים כי חסרים מים בישראל ואנחנו רוצים לשמור עליהם, ונופר סיפרה לי מה היא מבינה ממה שאמא שלה אמרה.

נופר סיפרה גירסה מאד מבולבלת של הרעיון של החיסכון במים, שנראה היה שחסרים בה חלקי מידע, והחלקים שכן היו – חוברו בדרך לא רגילה.

חזרנו לסלון, ונופר התישבה עלי בפיסוק, כשפניה אלי, ובדקה את התכשיטים שענדתי. היא שלחה יד לתוך החולצה שלי להוציא שרשרת משם, ואחר כך עברה לבדוק את התיק שלי.

עצרתי אותה והסברתי את החוק – שיש דברים שהם פרטיים ואסור להסתכל בהם בלי רשות מהאדם לו הם שייכים. נגיד הבפנים של החולצה או החפצים בתיק. היה ניכר שנופר לא הכירה את החוק כלל.

שירי, אמא של נופר סיפרה שכשכמה חברות באו לבקר אותה אחרי הלידה, נופר הסתכלה בתיק של אחת מהן והוציאה משם חבילת כדורים, שהתבררה ככדורים לחרדה, דבר שגרם למבוכה רבה.

בשיחה שלי עם ההורים הסברתי על ההצגה המקולקלת של נופר. הסברתי שנופר מתקשה להבין מצבים, יש לה קושי לקלוט את כל המידע, ולסדר אותו בסדר מתאים, ממש כמו שבהצגה – היא זכרה את התלבושת והמסך, אך לא הצליחה לארגן את המחזה עצמו, הסיפור, שהוא לב ההצגה ובלעדיו הצגה לא מתקיימת.

דיברנו על חוקים חברתיים וחוקיות של מצב, אבל כמו הרבה רעיונות כלליים – חשוב לעזור לאנשים להבין מתי ואיך ליישם אותם.

עבדתי עם הוריה של נופר בהפסקות לאורך מספר שנים;

באחת הפעמים שבהן הם הגיעו, אני חושבת שהיא היתה בת שבע בערך אז, הם העלו את נושא החופשות.

"בכל פעם שאנחנו יוצאים לחופשה, נופר במצוקה" אמרה שירי, "היא בוכה נורא בדרך לחופשה, מסתכלת אחורה על הבית אפילו כשכבר לא רואים אותו, ומתייפחת".

"ואז היא עושה דברים מוזרים כשאנחנו מגיעים למקום בו נישן" סיפר גיא, אבא של נופר

"היא הולכת מסביב לחדר, ולפעמים גם מסביב לכל השטח של המלון או המתחם",

"היא גם מבקשת לנקות את החדר" הוסיפה שירי "בדרך כלל לטאטא, ומסדרת את כל הבגדים מהמזוודות".

"איפה יצאתם לחופשות?" שאלתי בסקרנות

"אז זהו, שבכל מיני מקומות" אמר גיא "במאהל בדואי בנגב, במלון באילת, בצימר בגליל, ותמיד אותו הדבר קורה",

"חשבנו לנסוע לחו"ל" הוסיפה שירי, "אבל אנחנו חוששים מאיך שנופר תגיב".

"אתם זוכרים את ההצגה המקולקלת מלפני כמה שנים?" שאלתי אותם. הם זכרו. "אז הבנת מצב היא חיונית להרבה דברים. מדובר בעצם על הבנת החוקיות הלא מדוברת של החיים".

"אני לא מבינה" אמרה שירי "איזה חוקיות יש בחופשה?",

"זהו בדיוק" אמרתי בחיוך "מבחינתך, זה מושג שלא צריך לדון בו, את מבינה אותו למרות שאף אחד לא לימד אותך מה זה ומה מאפיין מצב של חופשה ביחס למצב של שגרה,

בואו נחשוב רגע ביחד מה החוקיות בחופשה" הצעתי.

"חופשה זה לא בבית" אמר גיא, ומייד תיקן "אבל לפעמים אנחנו נשארים לישון בבית ורק נוסעים או עושים דברים מיוחדים וכיפיים",

המשכנו ושוחחנו על היבטים שונים של חופשה ולבסוף הצעתי את הנוסחה הבאה:

"חופשה זה זמן שבו לא הולכים לעבוד או ללמוד או לעשות את הדברים הרגילים ובמקומם עושים דברים אחרים, שמטרתם להנות ולנוח מהדברים הרגילים".

"מה עם זמן ומקום?" שאלה שירי.

בדקנו מה רגיל מבחינת חופשה במושגים של זמן ומקום והגענו למסקנה שחופשה יכולה להיות בכל מקום, גם בבית, אבל הרבה פעמים אנשים מחפשים מקום מחוץ לביתם לנפוש בו.

בדקנו כמה זמן אנשים בדרך כלל מבלים בחופשה, וראינו שמדובר בימים ושבועות ולפעמים יותר, אבל שיהיה מתאים להגיד לנופר שחופשה שלהם היא של כמה ימים ועד כמה שבועות.

"אני חושבת שנופר לא מבינה את החוקיות של מה שאנחנו קוראים לו "חופשה", הסברתי להורים, "ושבכל פעם מחדש היא חושבת שעוזבים את הבית לתמיד וליבה נשבר.

כשמגיעים למקום החופשה, היא מנסה לסדר ולארגן את המרחב כדי שיהפוך להיות בית, מוכר וידוע מבחינתה

בואו ננסה להסביר לה פעם אחת את החוקיות של חופשה, נסדר לה את סדר היום כך שהיא תראה שגם בחופשה יש סדר צפוי מראש; שינה, ארוחות ויחידות בילוי או טיול.

אחרי כל זה בואו נראה מה קורה למצוקה. אני מנחשת שאם מסבירים לנופר דברים באופן מלא ושלם – היא מבינה ויכולה להשתתף".

כמה שבועות לאחר ההסבר המשפחה יצאה לחופשה ונופר השתתפה בשמחה ובכלל בלי מצוקה. היא החזיקה את התוכנית שהכנו ביחד והיה ברור שברגע שהבינה את המצב – יכלה להשתתף ולשמוח בו.

מאז עברו הרבה שנים,

את התובנות שרכשתי עם נופר ומשפחתה העברתי לעוד משפחות רבות, אך בכל פעם שאני מספרת את הסיפור –

אני נזכרת בנופר הקטנה, עומדת בסלון בבגדי התינוקת של אחותה, מרימה את ידיה באוויר ומספרת לי בשפה סימבולית ש"ההצגה שלה מקולקלת",

ואז מסתכלת בשמחה ובגאווה בתמונה של נופר הגדולה והיפה בחתונתה, ובעסק המשגשג שלה;

מנהלת את ההצגה.

הלוואי שתמיד נשכיל לשמוע את מצוקת האחרים והאחרות ולעזור להן.

הציור של אומנית הונגריה: Fecso Andrea

ונקרא Connection