top of page
חיפוש

הדרך אל החדשנות והכרת תודה

הרבה תודה על ההשתתפות בסיפור של שישי הקודם; השקעתן בי מחשבות ומילים של הערכה ואהבה בנדיבות מרגשת. תודה.

סיפור שישי השבוע מסופר בשבת, כי אתמול נסענו לשמוח עם Yael Rauch Nissan בחתונת בנה.

בשבוע שעבר יעל שלחה לי סרטון מצויר על אובססיה וכתבה "זה סרטון שאני יכולה להעביר רק לך, אחרים פשוט לא יבינו, נו, ויחשבו שהתחפפתי". ה"נו" זה תוסף ייחודי של יעל, כמו ה"דבר" שלי.

בארוחת הערב המשפחתית של אתמול, הושבתי את בני משפחתי למודי הסבל לצפות בסרטון. "מה אהבת בו?" שאלה אחותי בסבלנות המחויכת שהיא שומרת במיוחד לשטויות שלי, "הוא גאוני", עניתי. "הוא איכותי" ענתה אחותי, "אבל תראי בתגובות, אנשים לא מבינים ולא מתחברים, זה כמו סרטי איכות של חמישה כוכבים", "זה החוג לקולנוע למחוננים" אמרה אחותי השנייה, "זה 16 דקות מחיי שאף פעם לא אקבל בחזרה" אמר בני בחיוך, "זה פחות גרוע ממה שחשבתי" אמר גיסי.


הסרט מדבר על אובססיות מוזרות ומורבידיות, כאלה שמסתכלים עליהם ואומרים "אוי ואבוי" ועל זה שאובססיות כאלה הן בעצם מלא אנרגיה שאדם מחזיק בתוכו, שחייבת להתבטא בעולם ושיש כל מיני נתיבים לאובססיה להתבטא;

אומנות, מקצוע, עיסוק, או לפעמים – פעולות מפריעות ומזיקות שקוראים להן התנהגויות מאתגרות. "זה כמו ילד פירומן שהופך ללוחם אש, או ילד שאוהב לחתוך ולראות דם והופך לכירורג" כתבה לי יעל,

יעל ואני זיהינו את האמת הזו כשכתבנו את פיבוט, וכך יכלנו לבנות את המחשבה בפיבוט שנוגעת להעסקה וטיפול בפעולות עיסוקיות אובססיביות שאנשים עושים. העיקרון "אל תגנוב – ניתן לך", שאוב מהמחשבה הזו.


להחזיק בחשיבה שונה משל אחרים זה ממש לא כיף, במיוחד כילדה וכאישה צעירה.

בהכשרה מעשית אחת, במכון פיזיקלי, בתואר בריפוי בעיסוק, המדריכה ביקשה מהאחראית להכשיל אותי בהכשרה, הביקורת שלה הייתה קשורה בשלושה אירועים;

  • העובדה שהבאתי חלב למקרר הצוות במכון ביום השני של ההכשרה. היא אמרה שחברי הצוות אמרו שזו חציית גבולות.

  • העובדה שבזמן שחיכינו לה שתגיע, שוחחתי עם משפחתו של המטופל, והתחברתי לסיפור שהם סיפרו לי על לקות הלמידה של בנם, וסיפרתי שגם במשפחתי יש אנשים לקויי למידה, ושזו אחת הסיבות שבגללן בחרתי ללמוד ריפוי בעיסוק, שאפשר להצליח עם ולמרות לקויות למידה. כזה. המדריכה אמרה שזו חציית גבולות וחוסר מקצועיות לשוחח עם המטופלים על עובדות מהחיים האישיים של המטפל.

  • ההערה השלישית שקיבלתי, נגעה לאופן שבו עבדתי עם המטופלים שלי; באותו מכון, היה מקובל לעבוד באופן מאד, איך לומר, מדיד וקליני. מודדים את טווחי תנועה של היד, תוקעים קיסמים בטרפלסט, עושים תרגילים עם טבעות וכאלה, ושוב מודדים מה השתפר. במכון היה גם מטבחון טיפולי, אך הוא היה, להבנתי, פחות בשימוש. אני לא הבנתי איך הסוג הזה של טיפול משפר את ההשתתפות. עשיתי בנושא הזה סמינר מחקר, שבו הוכחנו שהתפקוד השלם הוא גדול מסך חלקיו, ושעבודה על מרכיבי תפקוד אינה מועילה מספיק. מכאן, שדרך הטיפול שלי שיקפה את התובנה הזו: מטופל אחד שלי עבד בעץ, והמיומנות שהוא רצה לחזור לבצע עם היד שנשברה לו היתה לנסר ולתקוע מסמרים, ועל זה עבדנו. הבאתי כלים ועץ מהקיבוץ והוא תקע מסמרים. בהתחלה בדברים יותר רכים כמו שעם, ואחר כך בבולי עץ. מטופלת אחרת רצתה לחזור להכין עוגיות לנכדיה, וזה בדיוק מה שעשינו ביחד, במטבח הטיפולי.

"שרון חסרת גבולות" מילאה המדריכה בטופס, "היא פועלת באופן לא מקובל".

למזלי, רכזת ההכשרות באוניברסיטה החליטה שזו לא סיבה מספקת לפסול את ההכשרה ולגרום לי לחזור עליה. באמת מזל, כי אני לא חושבת שהייתי עושה משהו אחר בהכשרה נוספת.

בעבודתי כמרפאה בעיסוק, אחת העבודות שקיבלתי הייתה בגן חינוך מיוחד במגזר הערבי. עבדתי שם עם מרפאה באומנות מהממת. הגן היה ריק מתוכן וציוד. ממש ריק, לפעמים היו מים וחשמל, מבנה יביל של חדר אחד עם שירותים במקום אחר, שמונה ילדים, גננת וסייעת ואנחנו. בחודשים הראשונים עבדנו על נייר, עפרונות, חול ומים – כי זה הציוד שהיה.

ואז בנינו תוכנית, שבמסגרתה נבנה יום שבו יש את כל התכנים וההעשרה שהילדים צריכים. התוכנית עקבה אחרי התפתחות הילד, הן מבחינה מוטורית, הן מבחינה תפיסתית והן מבחינה רגשית – באמצעות סיפורים.

בכל שבוע הילדים והמחנכות עסקו בסיפור ידוע – לדוגמה סיפור על פרפרים צבעוניים שעפים ועוברים הרפתקאות – שימש לנו כר נרחב להיכרות עם כיוונים ומושגי מרחב, צבעים ושמות של צמחים ופרחים. ציירנו, פעלנו במרחב, שיחקנו משחקי תפקידים ועוד – ויצרנו מסגרת ותוכנית ליום שעליו הגננת והסייעת חזרו בשינויים – כל השבוע.

התוכנית כל כך הצליחה, שהפסיכולוג ביקש שנשלב ילדים מהגנים הרגילים לתוך גן החינוך המיוחד, שיוכלו לקבל העשרה גם הם. כל השותפים היו מאושרים, השגתי גם ציוד בתרומות ומגן אחר שנסגר – והבאתי אותו לגן כך שבכל שבוע התעשרנו גם בצעצועים, משחקים וחומרי אומנות.

לא אשכח את היום שחברה יקרה מהקיבוץ שלי תרמה מכוניות וטרקטורים של בנה הצעיר, שהוא היום בן 26, ואת החוויה המדהימה של ילדים שפוגשים מכוניות וטרקטורים כצעצועים – בפעם הראשונה בחייהם.

מדובר בחדוות גילוי שקשה לתאר אותה במילים, אך עוצמתה כה גדולה שגם ממרחק עשרים וכמה שנים – אני זוכרת את ההתרגשות והשמחה.


המדריכה מטעם משרד החינוך הגיעה ביום אחד, ואני הייתי בטוחה שאזכה לשבחים והתפעלות, אך היא ישבה איתי בחצר ואמרה שרואים שאני מלאה בכוחות, אבל אני כמו טרקטור בלי נהג, מפנה את הכוחות שלי לאפיקים לא מתאימים.

ריפוי בעיסוק, כך היא אמרה לי, עושים בחדר אחד על אחד עם ילד, לא כמו שאני עובדת. היא אמרה שאני אובססיבית. שאני מקדישה יותר מדי זמן, שאין לי גבולות.

בדרך חזרה הביתה באותו היום חשבתי, האם המדריכה צודקת?

"ברור שהיא לא צודקת", אמרתי לעצמי ואחר כך לבני משפחתי וחברי ששמעו את הסיפור, הסביבה הטבעית היא המקום שבו החיים קורים, וכאשר ילדים זקוקים לכל כך הרבה עזרה, היא צריכה להגיע כל יום, כל היום. הם צריכים לספוג אותה כל הזמן, מכל האנשים בסביבתם.

"ומה עם המדריכה?" שאלה אותי התרפיסטית באומנות שעבדה איתי,

"היא טועה ויום אחד היא תגיע ללמוד ממני איך עושים את זה אחרת" אמרתי בביטחון,

וכך באמת היה.


אתן מבינות, לחשוב ולפעול באופן שונה וחדשני בעולם זה לא קל. לפעמים זה בודד ויש מקומות שבהם הרגשתי מנודה. וזו הסיבה שאהבתי את הסרט, זו הסיבה שכל אחת מכן שמתחברת לרעיונות שלי ומיישמת אותם ורואה בהם ברכה, כל כך משמחת אותי ומשמעותית עבורי,

וזו הסיבה שבגללה מילות הערך ששלחתן לי היו תרופה שיכלתי לשלוח לאישה הצעירה שהייתי אז, שנסעה הביתה עצובה ונחושה, יכולתי להגיע מבעד לזמן ולמרחק ולהגיד לאישה הצעירה הזו, שהאובססיה חסרת הגבולות שסוערת לה בעוצמה כזו בתוכה – תהפוך לכוח חיובי בעולם ותהיה מקור ערך לאנשים אחרים.


שבת שלום



26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page