חיפוש

"הדמעה"

שישי שמח ומקסים,

השמש זורחת והפרחים פורחים ואני רוצה לספר לכן סיפור על אובדן.


אבל ראשית אספר לכן איך יצא שנזכרתי בסיפור הזה השבוע:

באחד הרגעים שהיו השבוע הלכתי לטייל עם המשפחה. הטיול עבר ליד מרכז תרבות מגידו

ונועם שאל אם ראיתי את התמונות שעשו לוותיקי רמת השופט בני השמונים, שתלויות שם כתערוכה.

אמרתי שלא ראיתי, ונכנסנו.


רמת השופט הוא הקיבוץ השכן, אמא שלי נולדה וגדלה שם וביליתי שם חלקים גדולים מילדותי אצל סבתא רבקה וסבא יצחק, כך שאני מכירה את מרבית המצולמים.

התמונות הן יצירות אומנות, שמכבדות את מהותו של המצולם ותמצית חייו באופן שעורר בי חשק שתהיה לי גם תמונה כזו של כל היקרים לי. סמנתה הלוי, חברת הקיבוץ, צילמה אותן עם כל הלב והנשמה.


תשומת ליבי נמשכה מיד אל תמונתו של אברהם רמון, שיושב על ספסל שחציו ריק ועליו כתוב שמה של הדר, ביתו, בת כיתתי, שהתאבדה כשהיינו בצבא. עוד חסרה לידו על הספסל אשתו: לורית – שהיא כוכבת הסיפור שתיכף אספר לכן.

זה סיפור קטן, מהעבר האישי והרחוק, ובכל זאת הוא מקפל בתוכו אוצר קטן עבורי, מקווה שתמצאו בו ערך.





את שנות התיכון שלי ביליתי במוסד החינוכי הרי אפריים, שהיה ידוע בכינויו "המוסד".

"המוסד" היה המשכה של דרך החינוך המשותף הקיבוצית, כך שגרנו בבתים גדולים שהיו מורכבים מחדרי שינה, מקלחות ושירותים מועדון וכיתה – שבה למדנו.

לא למדנו לבגרות, כי זה לא תאם את הערכים של אותה תקופה, ההישגיות והציונים היו מנוגדים ללמידה מבוססת רצייה ודחף. נו שוין.

עיקר משמעות ה"למידה מבוססת דחף פנימי" היתה: שהיינו צריכים לסיים 12 שנות לימוד, כאשר לימוד היה בהגדרת השתתפות רחבה מאד וכלל מגוון עיסוקים רב. החובה היחידה שהתייחסו אליה בחומרה של ממש היתה עבודת הגמר.


כל תלמיד ב"מוסד", היה צריך לכתוב עבודת גמר – בהיקף של משהו כמו 25 עמודים בכתב יד, עם מינימום 10 מקורות, על איזשהו דבר, בהנחיית איזשהו מנחה.

בשלב זה של הלימודים נכחתי בערך בחמישה שיעורים ובשאר הזמן כתבתי עבודות בספריה. אבל מלא דברים סיקרנו אותי, וכשהגיע הרגע לבחור נושא, לא היה לי מושג איך לבחור דבר אחד מים הדברים שבא לי ללמוד עליהם.

אז בחרתי מנחה. זה לא היה קשה; לורית.

היא היתה המורה שלי לספרות ותנ"ך והאהבה שלה לנושאים הללו היתה ניכרת בכל מילה שיצאה מפיה. היא היתה גם מנהלת "המוסד" והיה לה משרד קרוב לכיתה שלי, כך שהייתי מגיעה אליה לשתות תה ולדבר על ספרים מדי פעם.


הודעתי ללורית על בחירתה לתפקיד המנחה שלי בעבודת הגמר, וביקשתי שהיא תבחר את היצירה הספרותית שעליה אכתוב. והיא בחרה.

הזוכה המאושרת בתפקיד היצירה היתה "מגילת האש" של ביאליק. לא מכירות? אל תרגישו רע, תיכף תבינו למה.

במהלך החודשים הבאים, ישבתי עם לורית, בעת שהיא הכירה לי את המקורות העשירים, העמוקים-מיני-ים, שביאליק ביסס עליהם את מסע החניכה שהוא "מגילת האש"; תלמוד, קבלה וסיפורי עם – כולם קיבלו מקום של כבוד. איזה מארג מדהים של דעת וחוכמה אצור היה אצל ביאליק ובכתביו, ללמוד ולהתפעל.

בשלל הדימויים, הסמלים והמטאפורות, נצצה בטוהרה "הדמעה" – רגע של צער עמוק וצרוף, צלול ומרוכז. בכל פעם שדיברנו עליה, לורית היתה מנמיכה את קולה וניכר היה שהפליגה למחוזות אחרים.

ואז הגיע הרגע שבו התבקשתי לכתוב סיום לעבודה, ובו, הסבירה לורית, מותר לי להביע בכמה משפטים את דעתי על היצירה ועל התהליך שעברתי במהלך כתיבת העבודה. אז כתבתי.


סיימנו את י"ב והעבודה הוגשה. לורית נתנה לי 10 ומבלי שידעתי, הגישה את העבודה, שהיתה כה גאה בה, לבדיקה על ידי בודק חיצוני.

כך יצא, שביום אחד לורית העבירה לי מכתב זימון שנשלח ממשרד החינוך – שדרש שאגיע לראיון עם הבודקת שנבחרה לתפקיד, משוררת ומורה לספרות, (שמכיוון שהיא עדיין בחיים – לא אזכיר פה את שמה) ונסעתי לביתה בירושלים כדי לשוחח עימה על העבודה.

מכיוון שהבנתי שללורית מאד חשובה הבדיקה החיצונית, השתדלתי להרשים, אך הבודקת היתה חמורת סבר ואמרה שלמרות שהעבודה באיכות טובה, ואפילו טובה מאד, הסיכום שלה הוא לא ראוי. ומה לא ראוי? כתבתי שהעבודה לא שרדה. שלדעתי למרות עומקה ורוחבה וחוכמת הדורות הטמונה בה, הציבור לא יקרא אותה, כי היא לא נגישה. הבודקת חשבה שאני קטנה ולא חשובה מכדי להגיד שיצירה של ביאליק לא שרדה.


שבועות מספר לאחר מכן לורית התקשרה. קיבלתי 8.


לורית רתחה ואמרה שהגישה ערעור למשרד החינוך ודרשה בודק אחר לעבודה.

כל ניסיונותי לשכנע אותה לרדת מהעניין, כי מה זה בכלל חשוב מה מישהו אמר על עבודת גמר נידחת של אישה צעירה אחת אי שם והעיקר שנהנינו וסיימנו – עלו בתוהו. לורית עמדה על כך שייעשה צדק לעבודה.


ואז הדר התאבדה.


קשה לי לתאר עד כמה היינו מופתעים והלומים. לא היה לנו שום מושג מאיפה אירוע כזה הגיע. גרתי עם הדר בחדר כמה שנים, החשבתי את עצמי לאחת מחברותיה, ואם מישהו היה אומר לי שמישהו מהשכבה שלי יתאבד ומבקש להמר, היא היתה בוודאי בין האחרונים שהייתי מונה.

האבל על מותה של הדר היה שחור ומשתק, כמו גם ספר הזיכרון שהופק לזיכרה. הוריה ומשפחתה הוכו מכה קשה. אני הרגשתי שאין לי מילים להציע ללורית. כשכל כך הרבה מילים עברו בינינו לאורך השנים, היה זה חוסר ממש מוחשי.


יום אחד, הגיעה מעטפה ממשרד החינוך. התמנה בודק מיוחד לדיון בערעור, ואני התבקשתי לנסוע לאורנים לפגוש אותו. הוא בא במיוחד עבורי ביום שישי, כי עדיין הייתי חיילת.

לקח לי זמן מה למצוא את החדר הנכון בסבך הבניינים והחדרים באורנים, וכשדפקתי בהיסוס ענה לי קול מבפנים שאמר "היכנסי בבקשה" וישר הבנתי שיש פה מישהו מיוחד.

נתן יונתן, שהיה המישהו המיוחד שישב בפנים, הזמין אותי לשבת ושוחח איתי ארוכות על העבודה שלי.

"לאיזה חלק של העבודה הכי התחברת?" הוא שאל אותי, והבטיח בחיוך שמיד יספר לי על החלק שהוא התחבר אליו. העבודה היתה בידו והיו בה חתיכות נייר ופתקים, ניכר היה שהוא קרא אותה בעיון.


"הדמעה" עניתי לו, "התחברתי לדמעה".

"גם אני" הוא אמר, ופתח את העבודה בדף שבו כתבתי על הדמעה.

שוחחנו שעה ארוכה על מולקולות, דמעות, וים, וקצף שזוכר ואיך יוצא שדמעה כה קטנה וצלולה היא תמצית של כל העולם שלך, שאיננו עוד.

עשרות רבות של שנים הפרידו בינינו ולרגע אחד היינו מאוחדים במועדון של מי שחוו אובדן, של מי שמבינים את הדמעה.

תמצית הרגע הזה נשארה איתי ימים ארוכים, ולפתע ידעתי מה לעשות;

נסעתי לחיפה, להדר, למקום שהיו בו חנויות שהכרתי, לחנות המיוחדת שנראתה לי תמיד כמו תיבת אוצר, עם אבנים יקרות למחצה. ובחרתי דמעה.

ביקשתי שיקבעו את טיפת האבן הצלולה שבחרתי בתליון, וארזתי אותו בקופסה יפה. לקופסה צירפתי פתק עם תמצית הפרק שעסק בדמעה, ואת הציון – שהגיע סופסוף; 9.7


לורית נפטרה וכך יצא שהמושב בספסל ליד אברהם נשאר ריק, בגן המקסים שהוא מטפח ליד ביתו "גן הדר" הפרחים והמים רוקדים בקשת של צבעים שרק דמעות יודעות להפיק.


השבוע מת יורם טהר לב, וכשנכנסתי לאתר שלו, לקרוא כמה משיריו, פגשתי שיר שלא הכרתי, על השקד. ליד השיר יש את המכתב המהווה את הרקע שלו, שבו אמה שבורת הלב של שקד, ילדה שנפטרה מסרטן, מתחננת בפני יורם טהר לב שיכתוב את "הדמעה" שלה בשיר. והוא נעתר וכתב, את הדמעה של כל מי שלא זכה לפרוח, ובכל זאת יש לו ערך ומשמעות.


http://www.taharlev.com/songs_selection_song_id_103.html








4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול