הבית השומר והמגן

נושא הבית מככב אצלי בשבועות האחרונים; מעברים, שיפוצים, העברות ריהוט והכנות לחורף וכמובן שגם בתחום הרגשי והרוחני עולה המושג "בית" והחומרים שבכוחם ליצור ולהחריב בית, הנה שני סיפורים מהימים האלה – שניהם עוסקים בבית.

יש רעיונות בפיבוט ובכלל שחותכים חד וחלק את החשיבה על מצב. שמירה והגנה למשל. מצוקה ורווחה למשל.

אבל יש מצבים שלא נחתכים חד וחלק, ויש פעמים שבהן בבואי לתוך מצב שמביא לקוח לתוך הפגישה – עלי קודם כל לבדוק את השיפוטיות של עצמי, ולראות האם העובדה שהמדד הפנימי שלי מוציא הודעת שגיאה – מהווה מדד שמתאים להביא לחייו של הלקוח.

הפגישה השבועית שלי עם תומר היא בשמונה בבוקר בזום. אני שותה את הקפה שלי ויש לנו שיחות מרתקות שנוגעות בחייו ובהתנסויות שלו במרחבם.

תומר הוא בערך בן גילי, וכמוני – גדל בקיבוץ, בתקופת הלינה המשותפת. שפת הילדות שלנו וחוויותינו מאד דומות בהרבה מובנים, כמו רבים מבני דורנו שגדלו בקיבוצים בלינה המשותפת. הוא איש רך דיבור ומשתדל לרצות את זולתו, במיוחד את הקרובים והיקרים לליבו.

אחד הנושאים החוזרים בפגישותינו הוא רגשות ומחשבות של תומר כלפי נושאים שונים בחייו, במיוחד במקומות שבהם עולה רגש ותומר נקרא להחליט אם לכבד אותו או לא.

תומר הוא גרוש ויש לו חברה, נקרא לה עפרה. הם מנהלים יחסים אוהבים ופתוחים, כל אחד מהם מחזיק דירה משלו, אך הם שוקלים לעבור לגור ביחד בקרוב.

לפני זמן מה, תומר סיפר לי בפגישתנו השבועית, שעפרה אמרה לו באחד הימים שהיא צריכה זמן לעצמה וביקשה שיצא מדירתה לשעתיים. "זה ממש בסדר" אמר לי תומר, "זו זכותה, זה הבית שלה".

"יוצאת לי פה הודעת שגיאה" אמרתי לתומר "בעיקר כי יש פה, מתחת לפני השטח, אמירה ממש קשה לטעמי.

 האמירה שאני שומעת היא שתלך כי זה הבית שלה ועכשיו אתה לא רצוי בו.

להבנתי אם מישהו רוצה להיות לבד – שילך הוא לחפש מקום מתאים, ונשמע לי שאתה מוצא הצדקה למה האמירה הזו היא לגיטימית ובסדר ואתה לא אמור להתרגש ממנה, כי אם תרגיש את הרגש האמיתי שהיא מעלה אצלך, זה יהיה מבהיל ואולי תצטרך להתעמת עם עפרה ולעמוד על הצרכים שלך – וזה קשה ולא נעים".

תומר התקשה להתחבר לדברי, השיחה התפתלה בכמה מקומות בחייו ואז הגיעה לילדותו,

"יצא לך לברוח מבית הילדים בלילה לבית ההורים?" שאלתי אותו.

"ברור" ענה תומר "אבל מהר מאד הפסקתי, כי ההורים תמיד החזירו אותי לבית הילדים",

"ומה זה בשבילך היום, שמישהו אומר לך שתלך מהבית שלו"? שאלתי

"ברור שזה לא נעים" ענה תומר "אבל אני ילד גדול ואני אמור להתגבר ולהתמודד".

הסתובבנו סביב הסוגיה, התבוננו בה, והחלטנו שכל אחד מאיתנו יחקור אותה בדרכים שלו, ונחזור אליה בשבוע הבא.

כשסוגיה כזו מגיעה אלי, אני משוחחת עליה עם אנשים, בשאיפה – כמה וכמה אנשים, ממעגלי חיים שונים.

בעיקר אני רוצה לשמוע איך סיטואציה כזו נתפסת עבורם, ואלו רגשות היו עולים בהם לו היו עומדים בה. שאלתי גם באיזה מצב היו צריכים להיות כדי לבקש מאדם אחר לצאת מביתם לשעתיים.

עוד שבוע הגיע ותומר פתח את הפגישה באמירה שכשהוא סיפר לעפרה על הדיון שלנו בסוגיית ה"צא מהבית" ועפרה היתה נסערת. לדעתה הוא לא ייצג את המצב נאמנה בפני, ואולי לא הבנתי שהיא חוזרת מהעבודה ישירות לדירתה, הדירה קטנה ואין הרבה מקום – וכי היא זקוקה לזמן עיבוד רגשי.

"אתה יודע תומר, הסוגיה הזו העסיקה אותי בשבוע האחרון וכמו שדיברנו רציתי לבדוק מה חושבים אנשים אחרים עליה, אנשים שבאים מרקע אחר משלנו, מדת אחרת, תרבות אחרת, גיל אחר, ואתה יודע מה ענו לי?"

"מה?" שאל תומר בסקרנות,

"שאין מצב שהם יכולים לחשוב עליו שבו היו מבקשים מאדם השוהה בביתם – אורח או בן משפחה – לצאת לשעתיים כי הם רוצים להיות לבד" עניתי.

"שאם היה דחוף להם לקבל פרטיות, הם היו הולכים לחדר אחר, או יוצאים החוצה, ומשיגים לעצמם פרטיות, ובשום מקרה לא היו אומרים לאדם יקר אחר שהוא צריך לצאת מהבית".

"ומה עם הנושא של הלינה המשותפת?" שאל תומר "אולי זה הופך אותי ואותך להיות יותר רגישים לעניין הזה של בית?"

"נדמה לי שאתה צודק" אמרתי לו, "וזו עוד סיבה למה כדאי שאנשים שמכירים ואוהבים אותנו יהיו זהירים שלא להגיד לנו שאנחנו לא רצויים בביתם, או בחברתם",

"זה השמירה והגנה שלך פה עוד פעם" צחק תומר.

"אנחנו ילדים גדולים כבר" עניתי בחיוך "שמירה והגנה עלינו זה כבר התפקיד שלנו, וגם לשים לב טוב טוב שהרווחה שלנו לא גורמת מצוקה לזולת במידת האפשר",

"אני מבין עכשיו למה התכוונת" אמר תומר "ואני חושב שאני רוצה לאמץ את הרעיונות האלה גם".

*

"היתה תקרית קשה" סיפרו לי גיא ורונית, הלקוחות שבאים בשתיים וחצי,

"זה שוב יער, הוא לא הלך לבית הספר, אז אמרנו לו שלא יוכל לקבל מחשב ביום שלא הלך לבית ספר, ואחר הצהריים הוא אמר שהוא לא יכול יותר בלי המחשב, אפשר היה לראות שהוא ממש כועס, והיה נראה שהוא רוצה לנקום בנו, וגם להשיג בחזרה את המחשב, כי לפני שהתחלנו לעבוד איתך – כשהוא היה שוב ומכה היינו נכנעים ונותנים לו.

הפעם היינו מאוחדים והחלטנו שלא משנה מה לא נחזיר לו היום את המחשב,

אז הוא שבר כוס, ושלט של טלוויזיה והיכה את מעין, אחותו הקטנה בת השלוש וכל כך כעסנו, שאמרנו לו שאם הוא ימשיך ככה הוא לא יוכל לגור בבית יותר" -

"כל כך כעסנו ששוב הוא היכה ושבר, שזה פשוט יצא" אמר גיא.

"הייתי צריכה ללכת מהבית עם הבת הקטנה עד שבע בערב" אמרה רונית "את יכולה לתאר לעצמך?"

שוחחנו על המצוקה שלהם, והמצוקה שלו, ועל ההתקדמות הנפלאה שהם עושים בביתם ואז אמרתי בשקט;

"איומים זה אלימות, במיוחד איום על ילד להוציא אותו מהבית שלו",

"אבל אם לא נצליח שהוא יפסיק להכות ולשבור, באמת יכול להיות שנחפש להוציא אותו מהבית" אמר גיא.

"יכול להיות" אמרתי, "שנצטרך לעשות זאת, אבל אז זה לא יהיה עונש, זו תהיה דרך פעולה שבה ננקוט.

איום על הבית – כולל שיגרשו אותך משם, לא משנה אם אתה אבא או אמא או ילד או ילדה – איום כזה הוא נשק יום הדין והוא אסור,

כי בית הוא מקום של שמירה והגנה, ואתם ההורים בתפקיד השומרים והמגינים,

לא בתפקיד האיום האיראני".

הסכמנו שנכין אפשרות אחרת למצב שבו יער מתוסכל וכועס, הכנו רשימת פעילויות ועיסוקים לעת מצוקה – וההורים הלכו לשוחח ולהסכים עם יער שזה יהיה תיק העזרה הראשונה שלהם למקרה של מצוקה.

כל אחד מההורים מצא דבר או שניים שהוא רוצה לעשות עם יער,

הם הסכימו ונזכרו שוב שביחד'נס, שזה השם שאני קוראת לקירבה בין האנשים שהיא אבן הפינה של בית,

ביחד'נס הוא החומר שממנו בונים בתים!

שיהיה לכן ולכם ביחד'נס נהדר