הארנב הקטלני

שישי הגיע ואיתו סיפור השבוע, והשבוע בהשראת גלי, גננת שאיתה נפגשתי השבוע לשעת התייעצות לגבי ילד בגן שלה, בן שלוש, שמרביץ, צובט  ונושך ילדים אחרים בגן.

"אני לא מוצאת נוסחה" אמרה לי גלי (תלמידת פיבוט מצטיינת),

בשפה של פיבוט זה אומר שהיא ניסתה לראות האם המכות הצביטות והנשיכות מגיעות במקומות שהילד במצוקה, או מתקשה להשתתף, במקרים כאלה יש לגלי מגוון כלים, וגם אותם היא כבר ניסתה איתו.

כך שכשגלי אומרת שהיא לא מוצאת נוסחה לגרום לילד להפסיק לפגוע בילדים אחרים, אני יודעת שהיא ניסתה הרבה דברים ועכשיו צריך לחשוב בזווית נוספת.

"כמה פעמים ביום הוא מכה/נושך/צובט?" שאלתי,

"בסביבות עשר פעמים" ענתה גלי "ולפני שתשאלי, אז לא, זה לא בזמנים קבועים, וגם אני לא רוצה להרחיק אותו מהילדים כי הוא משחק מדהים במשק הבית, יש לו משחק סוציודרמטי ומשחק סימבולי מעולים, ולא הייתי רוצה לפגוע בהשתתפות שלו".

"אוקיי" אמרתי לגלי "בואי ואספר לך את הסיפור על הארנב הקטלני" -

"את מונטי פייתון את מכירה"?

"זה התחום של בעלי", אמרה גלי בצחוק, "הוא מכיר כל שורה בסרט הזה, אני רק יודעת שיש ארנב קטלני".

"בושה" אמרתי לה, "פשוט בושה, אבל נאלץ להסתדר עם הבורות המצערת שלך",

"יש קטע בסרט שבו האבירים מגיעים להתמודד עם מה שאמור להיות מפלצת נוראית ומפחידה, מורה הדרך שלהם אומר שמדובר במשהו מזעזע ונורא שאי אפשר להתגבר עליו, וכל מה שהם רואים הוא ארנב קטן ולבן".

"הם שואלים אם המפלצת היא מאחורי הארנב, ועונים להם שהארנב הוא המפלצת. ארנב קטלני."

גלי לא שאלה אפילו איך זה בדיוק קשור לילד בגן שלה שמרביץ, היא רגילה לשטויות שלי, אז היא חיכתה בסבלנות לסיפור ולתובנה שתגיע איתו שתעזור לה לפתור את בעיית הילד המכה אצלה בגן.

"מעשה שהיה כך היה" התחלתי לספר,

"לפני שנים רבות הגיעה אלי אמא במצוקה וביקשה שאעזור לה בבעיה קשה שיש לה מול הגן של הבת שלה בת השלוש. זה היה גן פרטי במקום עירוני חינני ויקר, בגישה שנקרא לה "מונטנגרו" שאמורה להיות גישה חינוכית ועדינה ונהדרת.

ההורים באו לשוחח איתי, האמא אישה עדינה ממוצא רוסי, ראשה עטור תלתלים זהובים וכל כולה חן, סיפרה שהבת שלהם, הבכורה והיחידה (בינתיים) נכנסה לגן בראשית השנה

ומאז הגננת אומרת שהיא פוגעת בילדים בגן, ושהיא (הגננת) לא מצליחה לעצור אותה

ההורים האחרים התלוננו, והגננת כינסה שיחת הורים.

 בשיחת ההורים בלטו שני הורים שיש להם מקצועות טיפוליים, פסיכולוג ויועצת חינוכית – שאמרו לאמא שהילדה שלה לא תקינה ושהיא צריכה ללכת לחינוך המיוחד ולא לפגוע בילדים שלהם.

החוויה של שיחת ההורים והלחץ שהפעילו ההורים על הגננת לסלק את הילדה והוריה מהגן היה בוטה וקשה. ההורים ציירו את הילדה בדבריהם כמפלצת תוקפנית וצמאת דם, הארנב הקטלני.

"מה אתם מבקשים ממני"? שאלתי את ההורים

"אנחנו רוצים שתעזרי לילדה להפסיק לפגוע בילדים בגן" אמרו ההורים,

"אתם רוצים גם לדעת למה היא פוגעת בהם?, נגיד אם זה קשור לאיזה קושי התפתחותי?" שאלתי, ההורים הסבירו שכל מה שהם רוצים זה שקט מכיוון הגן, ושלדעתם הבת שלהם בסדר גמור ואין להם עניין לחקור את האירוע מעבר לכך ואני קיבלתי את המשימה.

הלכתי לתצפית בגן, הילדה הייתה העתק קטן ומקסים של אימא שלה, חיננית, בלונדינית עם תלתלי נסיכה ועור לבן, כל כולה התנהלות עדינה ונעימה, עד לרגע שבו היא שורטת, נושכת או מכה ילד או ילדה.

 ראיינתי את הצוות- ולא הצלחתי להבין שום נוסחה, לא מתי זה קורה, לא איך זה קשור להשתתפות או לאינטראקציה חברתית.

חזרתי להורים;

"תגידו, האם ראיתם אותה פוגעת בילדים במקומות אחרים?" שאלתי,

"כן" ענתה האם, "אבל רק בילדים שהיא לא מכירה".

"למה את מתכוונת?" שאלתי,

"כשאנחנו הולכים לגן משחקים, אם יתקרב אליה ילד שהיא לא מכירה, היא תדחוף אותו או תשרוט או תנשוך" ענתה האם.

"ואיך היא מכירה אותו אחר כך? מה הופך ילד מזר למוכר?"

"אני עושה היכרות" ענתה אמא, "אני עוצרת את הכל, שואלת אותו איך קוראים לו, והבת שלי אומרת איך קוראים לה, ואז אני נותנת לה פרי או חטיף לכבד אותו, והם מכירים",

"וכשהם מכירים היא לא מרביצה לו?"

"לא" ענתה האם.

"יפה" עניתי, "הנוסחה בידינו".

חזרתי לצוות הגן וביקשתי שיערכו טקס היכרות בין הילדה לשאר ילדי הגן וכך היה.

הם חשבו שזה רעיון מוזר, לא קנו את הנוסחה ואמרו שעכשיו כבר חודשים לתוך תחילת שנת הלימודים ואלה ילדים שהיא רואה כל יום ואין מצב שהיא מחשיבה אותם כזרים.

אבל הזכרתי להם שהזמינו אותי כי אני יודעת לפתור דברים קשים, ושלפעמים דברים ממש קשים נפתרים בדרכים מעניינות ולא רגילות;

כך שיצא שהגננת העמידה את ילדי הגן בהפסקת הפרי של ארוחת עשר, עשתה היכרות, ואיפשרה לילדה לתת לכל ילד שאמר לה את שמו חתיכת פרי, ואת שמה.

לתדהמתם, הנוסחה עבדה. הארנבת הקטלנית נשארה רק ארנבת.

"סיפור מעניין" אמרה גלי, "אני מבינה שעכשיו כדאי לחשוב לאיזה ילדים הילד בגן שלי לא מרביץ, נכון?"

"ממש בדיוק כך" עניתי.

"הוא לא מרביץ לשני ילדים" אמרה גלי לאחר מחשבה קצרה,

"ילדה אחת שאגה עליו בכעס פעם אחת ומאז הוא לא מתקרב אליה, והילד השני צועק ובוכה נורא חזק כשמשהו קורה לו ובטח כשמישהו נוגע בו".

"ומה שאר הילדים עושים כשהוא פוגע בהם עכשיו"? שאלתי,

"הם באים למישהו מהצוות ומתלוננים" ענתה גלי.

"נראה לי שהנוסחה בידינו" אמרתי.

"צריך לגרום לילדים לצעוק ברגש חזק לכיוונו של הילד שהם לא מסכימים, ככה נראה לי שאפשר יהיה לגרום לו לסמן את הילד או הילדה שיצעקו כגורם שלא כדאי להתעסק איתו".

גלי צחקה ואז בדקנו ביחד אם זו התערבות שאנחנו מוכנות לעשות;

האם זה כישור חיים מומלץ, לדעת לצעוק "די, תפסיק" בכעס, כלפי מי שפוגע בך?

האם נוכל לעמוד מאחורי לימוד מסודר ואימון של כל הילדים בטכניקה הזו?

האם היינו רוצים שכך יעשו אם זה היה הילד שלנו שמרביץ?

לאחר שענינו ב"כן" על כל השאלות, גלי יצאה לפעולה.

כשנפגשנו מאוחר יותר באותו השבוע, גלי סיפרה שהתחילה ללמד את הילדים להרים את הקול ואת המבע הרגשי ולכעוס בקול רם כשמישהו פוגע בהם, ושזה מאד הצחיק אותם בהתחלה.

"זה לא פשוט להם" היא אמרה "להביא כעס חזק לכיוון מישהו שפוגע בהם",

"אבל חשבתי על זה, וזו מיומנות חשובה בשבילם, מתנה שאני רוצה לשלוח איתם לשנה הבאה ולחיים בכלל".

"ומה עם מונטי פייתון? תשבי לצפות עכשיו?"

"לא" צחקה גלי, "את זה אשאיר לבעלי, אבל הטכניקה של להוציא נוסחה באופן כזה ממש מדליקה".