דרך פורצת דרך שדורשת אומץ, לא תמיד נחמדה

שישי גשום ומבורך

השבוע הגשתי את מועמדותי להמשך כהונה במזכירות הקיבוץ שלי,

זה אירוע שדורש הצבעה של לפחות חמישים אחוז מהחברים בעדי, ובאופן טבעי החלו שיחות על מה הסיכויים שלי להיבחר ועל פי מה.

אתן מבינות, אני לא נחמדה.

לאורך השנים, הדיון על נחמדותי עולה וחוזר בהקשרים שונים, הן במובן הקיבוצי והן במובן הטיפולי.

מה זה אומר להיות נחמדה?

המילון אומר:

1. חברותי, ידידותי, טוב מזג

2. נחשק

והדוגמה לשורש ח.מ.ד היא: רצה לעצמו; חשק; השתוקק. "הילד חמד את כל הסוכריות בחנות."

להבנתי, מה שזה אומר הוא שאם אני ידידותית, חיובית וטובת מזג, יש מצב שאהיה ממתק שבו חושקים.

ובכן, אני לא ממתק לכל חך, וגם לא החשיבה הטיפולית שאני מציעה.

כשאנחנו אומרות שפיבוט היא גישת חשיבה פורצת דרך, אנחנו לא מתכוונות שפריצת דרך נעשית עם קטיפה ונוצות, פריצת דרך היא דבר שדורש כוחות רבים והרבה פעמים עמידה מאד נחושה מול מוסכמות ודרכים ידועות ובטוחות.

היכולת להתבונן באמת לא נעימה כנקודת התחלה לשינוי, היא נכס רציני, שדורש מהמתבונן כוחות ואומץ לב. זה לא אירוע לנחמדים, זה אירוע ללוחמות ולוחמים אמיצים.

לפעמים כשאני עובדת בגינה, אני חושבת על תחושותיהם של הצמחים כאשר גוזמים אותם, או עוקרים את חלקם, או מעבירים אותם ממקומם, אני מנחמת אותם במילים טובות ומבטיחה שכל זה נעשה למען טובתם וטובת הגינה, אבל אני לא בטוחה שבאותו הרגע זה עוזר להם להרגיש יותר טוב.

"אני שומעת את כל הדברים שאתם עושים ואת כל המשאבים שאתם מקדישים" אמרתי להורים שישבו מולי, "אין לתאר את גודל ההשקעה שלכם ושל כל מעגלי התמיכה המדהימים שסביבכם". הם חייכו, מורגלים בהתפעלות מהם.

יש להם בן, נקרא לו אסף, והוא מה שאני קוראת; עם "כל ההגדרות",

מה שבעולם שלי אומר, שהוא קיבל כל אבחנה שידועה לאדם וכל תרופה וכל טיפול ובכל זאת עשרות או מאות אנשים, לאורך 12 שנים לא הצליחו לגרום לו ולסביבתו לקיים חיים של רווחה וזרימה.

"אני מתבוננת בכולכם, באסף ובאחיותיו הצעירות, בסבים, בדודים, במטפלים ובמחנכים, בצוותי הרווחה והחינוך שעוטפים אותכם – וכולכם במצוקה" אמרתי להם.

החיוך ירד מפני ההורים, היה ניכר שהם לא ציפו כלל למסקנה הזו והיא הלמה בהם בכוח

שום דבר נחמד לא היה ברגע הזה, לא נעים, לא נוח.

בפיבוט יש הגדרות לדברים, לרווחה, למצוקה, לתפקוד, והפשטות של ההתבוננות בחיים שלמים בהיבטים האלה – מביאה תובנות שלא תמיד נחמד להבין, אבל מאד מועיל.

ההמשך היה דרך מתפתלת שבה ביקשו ההורים לעבד את התובנה הזו,

להבין מה עוד אפשר לעשות, ולמה אני חושבת שבנם צריך לעבור למקום שבו יקבל טיפול מקצועי ולא להמשיך לגדול בביתו.

ביחד בדקנו, חקרנו והבנו מה אפשר, מה כדאי, וכל הזמן הדהדה בשקט ברקע התובנה שהם, כולם, במצוקה.

"אנחנו רוצים לשתף אותך שהגענו להחלטה" הם הודיעו לי בתחילת פגישתנו, מספר חודשים מאוחר יותר, "הבנו שאנחנו מוכרחים למצוא דרך אחרת לעשות דברים, שאנחנו חייבים להילחם על הרווחה של אסף, שלנו ושל הבנות, אנחנו רוצים ללכת לראות את המקום שהמלצת עליו".

קשת גדולה של אמונה ותקווה עלתה ברגע הזה, יכולתי לראות את שמש הרווחה ממתינה להם, מייד אחרי העלייה הגדולה ומעבר לעיקול הבא.

"נמצא את הדרך שלכולכם יהיו חיים טובים" אמרתי להם בכוונה גדולה,

"אבל זו לא תהיה דרך רגילה, ולא זו שחשבתם בהתחלה, ובטוח לא זו שכתובה בספרי ההתפתחות והפסיכולוגיה, זו תהיה הדרך שמתאימה לכם ואנחנו נסלול אותה ביחד".

נזכרתי בשלט על שולחנה של מנהלת בית חולים פסיכיאטרי, שצילמתי לפני עשור, "נשים שמתנהגות יפה לעיתים רחוקות עושות היסטוריה" היה כתוב שם.

"את חושבת שתיבחרי למזכירות?" שאל אותי חבר

"באמת שאין לי מושג" עניתי בכנות, "אני מקווה שכן, אבל גם אם לא, אני בטוחה שאמצא דרך לתרום ולעזור לאנשים ולקהילה".

שבת שלום