חיפוש

ג'מיל הצועק או ג'מיל המשחק?

אתמול הלכתי להציג את עצמי ואת פיבוט לקבוצת מנהלים באירגון בתחום הרווחה. החלטתי לא להראות מצגת, ובמקומה – סיפרתי להם את סיפור היווצרותו של פיבוט וכמה סיפורים כדי להבין במה פיבוט יכול לעזור להם עם הדיירים שלהם.

כשאני מספרת לאנשים על פיבוט, הסיפורים שאני מספרת הם בדרך כלל מהשנים הראשונות שלנו, מתקופת הפיילוט. משהו בגילויים הראשונים הללו היה כנראה מאד חזק ונשאר מונצח בזיכרון של כולנו, וגם בקורס פיבוט, שבו שילבנו דוגמאות וסיפורים בדיוק מאותו מקור.

הסיפור שאספר לכן היום בא מאותו זמן, והוא ידוע אצלנו בכינויו "הסיפור על ג'מיל הצועק".

ג'מיל, איש בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, התגורר במחלקה פסיכיאטרית סגורה, אחרי שתאונה גרמה לו לפגיעת ראש, שלדברי הצוות במחלקה גרמה לו להתנהגויות מאתגרות, שזה שם להתנהגויות שפוגעות באדם או בסביבותיו.

זו היה קורס פיבוט מרובה משתתפים, מסגרות של נפגעי נפש בקהילה, ביחד עם צוותי מחלקות מבית חולים פסיכיאטרי, לא הכרתי את כל המשתתפים הרבים, אבל מה, היה שם לוח מחיק ממש גדול מימדים. כמעט כל מי שמכיר אותי, אפילו קצת, יודע שאני חובבת כתיבה בכלל, ובפרט על לוחות מחיקים, חלונות ותכל'ס כל מקום אפשרי, כך שכשצוות המחלקה הסגורה התחיל לדבר על ג'מיל, ממש התלהבתי!

היה המון מה לכתוב, כי ג'מיל צעק, וניסה בכל הכוח להיכנס לחדר הצוות, ודפק על הדלת וחטף למאושפזים האחרים סיגריות מהפה, והתפשט ממכנסיו בכל הזדמנות. כתבתי על הלוח את כל הבעיות עד שהתחילה לכאוב לי היד ונפל לי הלב לתחתונים. כל כך הרבה בעיות, שנשמעות ממש קשות, מאיפה מתחילים?


"מתי הוא ברווחה"? שאלתי את הצוות? "איפה הוא נהנה ומשתף פעולה"? "כשהמשפחה שלו באה ומביאה אוכל" היתה תשובת הצוות.

"ספרו לי קצת על המשפחה שלו, על מאיפה הוא בא" ביקשתי - "הוא ממשפחה בדואית, מסורתית מאד" ענתה רגינה, האחות האחראית, "הם יושבים בדרך כלל איתו על הדשא, או במרפסת הפתוחה, ורואים שהוא נהנה לאכול בידיים".

"הוא ממשפחה בדואית מסורתית?" שאלתי, בעודי חושבת, "מה הם לובשים?" "גלביות" ענה נאסר, אחד האחים במחלקה, "הגברים לובשים גלביות". "אולי הוא פושט את המכנסיים כי מבחינתו זה לבוש זר?" הצעתי "מה דעתכם לנסות לבקש מהמשפחה שתביא לו גלביה ללבוש?"

הצוות הסתכל עלי בחמלה מהולה במנה גדושה של ספקנות, אבל הסכים לנסות.

"ומה לגבי הצעקות? והחטיפות של הסיגריות? והניסיונות התפרצות לחדר הצוות?" שאלה אותי רגינה בחומרה. "בואו נתחיל מלהפסיק את ההתפשטויות וננסה להועיל בעוד דרך כללית" עניתי, "בואו נוריד את העומס שג'מיל צובר במערכת העצבים שלו, ייתכן שהוא סובל כאבים בגלל צבירת עומס".

השתררה דממה והבנתי שכדאי שאסביר את דברי -

"אנשים עם נוירולוגיה לא רגילה, כמו ג'מיל, נוטים לצבור עומס יתר במערכת העצבים שלהם, והעומס הזה מתגבר ומתגבר ולא יודע איך לצאת, ואז צריך למצוא דרך לצאת. במקרים כאלה אנחנו רואים התפרצויות, או צעקות או דרכים שכל האנרגיה הזו מוצאת לצאת מהגוף – כמו שאנרגיה חשמלית שנצברת באוויר הופכת לברק ופוגעת באדמה".

"ומה אפשר לעשות עם זה?" שאלה רגינה בדאגה. "התרופה לעומס יתר היא מגע לחץ עמוק" עניתי "בואו נראה איך תוכלו לתת לג'מיל מגע לחץ עמוק כמו תרופה, כל שעתיים, כך שכל המתח הזה שנצבר אצלו יתפרק והוא לא יצטרך לצעוק אותו החוצה". בחרנו באפשרות שהצוות יגלגל על גופו של ג'מיל גליל פילאטיס עם זיזים, נתתי הדרכה כיצד ומתי לעשות זאת והצוות הסכים לנסות.


עברו שבועיים עד פגישתנו הבאה. הצוות הגיע בפנים חמורות. היה נראה שהם לא מרוצים. שוב נפל לי הלב לתחתונים, "מה קורה?" שאלתי בדאגה. "הוא לא מפסיק לנסות להכנס לחדר הצוות, הוא דופק בדלת כל הזמן" אמרה רגינה, "את חייבת להפסיק את זה!" "טוב, על זה עוד לא עבדנו" אמרתי בהקלה, "מה עם ההתפשטות?" "אה" אמרה גלית העובדת הסוציאלית של המחלקה "ביקשתי מהמשפחה שתביא לג'מיל גלביה, והם הביאו עוד באותו יום, ומאז הוא לא התפשט יותר". "גלביות יפות יש לו לג'מיל" אמר יוסי, מאנשי צוות המחלקה, "רקומות, מושקעות, הוא גם נראה ממש יפה בהן".





"ומה עם העבודה של מגע לחץ עמוק עם הגליל?" שאלתי "היתה בעיה עם הגליל", אמר גידי, מנהל המחלקה. "זה אומנם ממש זול, אבל הבירוקרטיה של בית החולים לא הצליחה לעכל את זה ובסוף קניתי אני את הגליל ואסתדר עם בית החולים". "ומה קרה אחרי שהגיע הגליל?" שאלתי "עשינו לו את המסאז'ים כמה ימים" ענתה רגינה" - הוא לא צועק יותר, ואפילו צוחק.

הוא הולך עם הגליל – זורק ותופס אותו – וגם התחיל לשחק עם מטופלים אחרים בלזרוק ולתפוס את הגליל".

"אז הוא לא צועק יותר, ולא מתפשט, וגם משחק עם המטופלים האחרים, מה עם חטיפת הסיגריות"? הצוות חשב והתייעץ בינו לבינו - "הוא לא חוטף סיגריות לאחרונה" ענה גידי. "אולי מה שהוא רצה היה לשחק עם האנשים האחרים" הציעה גלית העובדת הסוציאלית, "אולי" אמרתי "אפשר להציע גם כדור גדול, ואולי יהיו לו עוד אפשרויות לפעילות עם אנשים".

"ובכל זאת מה עם נסיונות הפריצה שלו לחדר הצוות?" שאלה רגינה ביקשתי לבוא לביקור במחלקה, שהיתה ממש קרובה לאולם ההרצאות, וכך יצא שהלכנו כולנו בהפסקה לבקר במחלקה.

היה יום חורף, ולמרות שהיה מדובר בדרום הארץ, היה קר וכולנו התכרבלנו במעילינו. התברר שהאדריכל שתכנן את המחלקה חשב שדרום הארץ הוא מקום חם כל השנה, כי למחלקה היה חסר חלל מרכזי מקורה ומחומם, ובמקומו היתה מרפסת מרכזית שבה היו כל המטופלים. "תראו לי את חדר הצוות" ביקשתי – ונכנסתי פנימה. בחדר הצוות היה מחומם, ובפינה, עמדה כורסה רכה, שצפתה דרך החלון הרחב על המרפסת. "תראו איזה יופי של דבר יש פה" אמרתי לצוות, "זאת פינת הטלוויזיה שלו; כאן הוא מחומם, עטוף ברכות בכורסה, מוחזק על ידי נוכחות הצוות ויכול לצפות במטופלים האחרים פועלים בחצר, ממש כמו בטלוויזיה תלת מימדית. גם אני הייתי רוצה להיות בדיוק פה במקומו"

"אם אתם רוצים שלא ייכנס הנה, אתם צריכים לשכפל לו את התנאים שיש פה, רק במקום אחר שמתאים לכם"

וכך יצא שג'מיל קיבל פינת טלוויזיה רק בשבילו, ומידי פעם הצוות נתן לו להיכנס לחדר הצוות כי ג'מיל לא היה "ג'מיל הצועק" יותר, הוא היה ג'מיל עם הגלביות היפות, ג'מיל שמשחק עם חבריו לאשפוז, אפילו אם הוא לא יכול לדבר איתם, ג'מיל שאוהב לשבת במקום רך ומחומם ולצפות באנשים ששיחק איתם, בדיוק כמו שכל אחד ואחת מאיתנו בוודאי היו רוצים".


שתמיד יהיה לכם מקום רך וחם להיות בו!




7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול