שישי מבורך
משהו בי נח היום
קצת נבהלתי בהתחלה, כשבאתי לכתוב סיפור והמוח שלי נמנם
הוא הצליח להוציא מעצמו רעיון, אפילו לא רע, אבל כשבאנו לבצע הוא הצטנף לו בסלסילה ונח כמו החתולה שלידי
כשהמוח שלי נח אני מתמלאת שיפוטיות כלפיו;
"מה אתה נח עכשיו"? אני כועסת כי קצת עולה בי דאגה ומייד אני רוצה לתקוף את מקורה;
"יש לנו התחייבויות, היה לך מספיק זמן לנוח בחודש ההחלמה שלנו"
"איזה זמן היה לי לנוח?" הוא אומר בתגובה, "כל הזמן עסקתי בלדאוג לנו, בלהבין איך הדברים עובדים עכשיו, בלספור סימפטומים ובדיקות, שתיה ותרופות, איזו מנוחה היתה לי? וברגע שקצת הגוף החלים מייד קראת לי לעבוד"
"קצת מאמץ, סיפור אחד, ואחר כך תנוח" אני מנסה לפתות אותו
"מה יש לך"? הוא עונה לי,
"כל היום את מדברת על רווחה, וכשאני, חלק ממך, בשר מבשרך, מבקש מנוחה, את מתחילה משא ומתן".
"אתה צודק" אני מודה בשקט, "אני כל הזמן רוצה עוד, ואני דורשת ממך המון, בכל תנאי,
אז יאללה תשב בסוכה ותנוח, נוריד ממך משימות ועד יום ראשון תהיה בהדממה".
"ממממ..." הוא עונה, מתמתח ומצטנף לתנוחה נוחה וחוזר למנוחתו.
מסתבר שגם מוח צריך לנוח באיזו סלסילה מדי פעם
שבת שלום!
בתמונה: לוקי נחה בלי לבקש רשות מאף אחת
Comments