גברת ואדון שיפוטיות

שבוע טוב,

לפני שבוע לימדתי בקורס דיספרקסיה, על “גברת שיפוטיות” שזה שם החיבה שלי לטכניקה להתמודדות שלנו כמטפלים עם השיפוטיות והביקורתיות שלנו כלפי המטופלים שלנו ובני משפחותיהם.

כולנו שופטים מצבים; זה קורה בכל הרמות של המוח כל הזמן. המוח צריך להחליט ולהודיע לנו האם זה מסוכן? זה בטוח? אני רוצה כזה? זה זר? זה מוכר? כאנשי חינוך וטיפול וגם כהורים ואנשים בעולם – אנו תמיד נמצאים ונמצאות במילכוד: מצד אחד הכרחי לנו לדעת מה מתאים ומה לא, איזו התנהגות מדאיגה ומעידה על בעיה ואיזה פחות. מהצד השני – אנחנו רוצות להצליח לכבד ולקבל תרבות, סגנון והעדפות שונות משלנו.

בכל אחד ואחת מאיתנו גרה גברת שיפוטיות, או אדון שיפוטיות – מה שיש לכן, שמאד ממהרים להתנפל על מה שהם רואים או שומעים, לצקצק בלשונם ולהגיד "זה לא טוב" או לקרוא בשם תואר לא מחמיא כלשהו, או להגיד הערה עוקצנית.

מה הבעיה עם גברת שיפוטיות? שברגע שהיא החליטה שהתנהגות או מצב הם בדרך מסוימת, השכל הטוב שלנו לא מצליח יותר לראות אותה בשום דרך אחרת. ואז אנחנו מפסיקות להיות יכולות לעזור. לדעתי היכולת לעזור מבוססת על היכולת להושיב את גברת שיפוטיות בצד רגע, להכין לה כוס תה ועוגה – ואז להתבונן בנעשה בשקט ובחשיבה פתוחה, שמאפשרת לנתונים להגיע, ולא מכריחה אותם לתבנית מסויימת כזו או אחרת. אתן מבינות, גברת שיפוטיות (או מאדאם שיפוטיות כפי שאני קוראת לה בחיבה) תמיד תוציא אותנו צודקים, אבל כמאמר השיר, "במקום שבו אנחנו צודקים, לא יצמחו פרחים באביב"(עמיחי).

במילים פשוטות וברורות, אפשר להחזיק בשיפוטיות ואפשר לתת לה לשבת בצד לרגע, בזמן שאנחנו משתמשות בשתי הידיים שלנו לעזור – לחבק את הלקוחות שלנו ולאסוף את כל פניני המידע החשובות שמסתתרות בתוך צדפות היומיום.

הסיפור שאספר לכן היום הוא בדיוק סיפור כזה. נזכרנו בו השבוע, ליאן ואני, בזמן שעבדנו על הקורסים החדשים, הדיגיטלים והמהממים שיצאו במאי.

הסיפור התרחש בעת שלימדנו פיבוט במסגרת המטפלת בבני נוער עם אוטיזם ובעיות רגשיות קשות.

הצוות הביא לקורס מקרים קשים במיוחד להתמודדות, ופעם אחת הם רצו לדבר על אירה. אירה היתה נערה, כבת 14 או 15, מבית טוב ומיוחס. הוריה היו אנשי מקצוע מוערכים מתחום הרפואה, מה שגרם לצוות הטיפולי במסגרת לרגישות מיוחדת, במיוחד מסוג שיפוטיות.

אני רוצה לעצור כאן שניה, ברשותכן, ולהגיד (עוד) משהו; אנשי מקצוע מתחום הטיפול והרפואה הם גם הורים, וכהורים – מותר להם להיות מבולבלים ולהצטרך עזרה וחיבוק והסבר וליווי, בדיוק כמו כל הורה אחר. לאורך הקריירה שלי, מרבית הזמן – הקליניקה שלי מלאה בלקוחות שהם אנשי מקצוע מכל התחומים. מחנכים, מטפלים ואנשי רפואה. זה כבוד גדול להיות מי שבוחרים בה לטפל במטפלים, וכדי לזכות לכבוד הזה אני שומרת על זכותם של הלקוחות שלי להיות בדיוק אלה – לקוחות, מטופלים, משוחררים מתפקידיהם האחרים ומהציפיה והשיפוטיות הכרוכות בהם לעיתים.

עכשיו אפשר לחזור לאירה ולמה שהצוות אמר עליה; ראשית היה דיון בכך שהוריה של אירה הם אנשי מקצוע רפואי וטיפולי, ועל היחסים ביניהם ועל מה שהם היו אמורים לדעת לעשות ולא אמורים. הצוות התבקש להושיב בצד את גברת שיפוטיות ולעסוק לרגע בנתונים ולראות אם יש שם משהו חשוב. הצוות אמר שאירה כל הזמן מנסה להתחמק מלעשות דברים, לדוגמה בשיעורים בכיתה – היא מתחילה להגיד שהתעייפה אחרי עשרים דקות או חצי שעה, ואז אם לא נותנים לה ללכת לנוח במיטה היא הופכת אלימה. אלימה? שאלתי, (כי אלימה זה שם תואר ולא פועל) מה היא בדיוק עושה? "היא אומרת שהיא תשרוט אותנו בציפורניים שלה", ענתה גלית, אחת מנשות הצוות "ואם לא מפסיקים"? שאלתי, "אז היא אומרת שתנשוך אותנו" אמרה גיטה, אשת צוות אחרת, "אומרת ועושה?" שאלתי, הצוות חשב והתייעץ והגיע למסקנה שלא, ככל הידוע היא לא עושה מה שהיא אומרת, אם כי פעם אחת דחפה אשת צוות. "אבל רגע, זה לא נגמר שם" הוסיפה גלית "היא גם מאיימת להרוג אותנו, אומרת שתטרוף אותנו". "אוקיי" אמרתי, "יש עוד זמנים או מקומות שבהם היא עושה משהו דומה?" "כן" אמר מחמוד, איש צוות אחר. "בטיול שאנחנו הולכים כל יום, היא מבקשת לחזור ולנוח אחרי כמה דקות".

הוא חשב עוד רגע והוסיף; "גם בלילה היא אומרת את הדברים האלה", "בלילה?" התפלאתי "מה בדיוק קורה בלילה?" "היא יכולה לבוא מלא פעמים ולבקש שנבוא לכסות אותה" אמר מחמוד, "אולי שמונה פעמים בלילה, ואם אנחנו אומרים "עוד מעט" או "לא באים", היא תגיד את הדברים האלה; "אני אשרוט", "אני אנשוך", "אני אטרוף ואהרוג אותך"."

"תנו לי רגע לראות אם אני מבינה מה שאתם מספרים לי פה", אמרתי לצוות, "יש פה נערה שלא מצליחה לישון בלילה, כי נוכל להסכים, שמי שבא שמונה פעמים בלילה לבקש שיכסו אותו הוא לא ישן טוב. יכול להיות שהתרופות שלה לא מאוזנות או שאולי יש לה בעיית שינה שלא עלו עליה. ואז במשך היום היא עייפה, ואין לה המון כוחות להתרכז לאורך זמן ולטייל, וכשהיא אומרת לכם שהיא התעייפה ורוצה לנוח, אתם מנסים לשדל אותה לעוד קצת והיא אומרת לכם שהיא במצוקה. היא לא צועקת, היא לא הולכת משם, אבל יש לה מידרג של איומים שהם בעיקר סימליים: משריטה, לנשיכה לטריפה והרג, ממש כמו נמרה. וכל זה בא להגיד שהיא במצוקה כי אין לה כוחות".

השתררה שתיקה.

"נעזור לה לישון, כדי שיהיה לה כוח" אמר מחמוד. "לישון זה ממש עוזר לתפקוד" אמרתי.

בתמונה: Girl Meets Jaguar By Aleksandra Skiba