שישי שמח, הסיפור של היום מוקדש ליום זיכרון השואה בעולם. ראשית, כמה מילים של הקדמה מקצועית; אנחנו חיים בדור שבו תהליכים רגשיים וחוויות רגשיות הם משהו מדובר. אנשים לומדים שיטות טיפול כדי לעזור במצבים כאלה, אנשים חולקים חוויות, אנשים כותבים ספרים על איך שרדו מצב שבו איבדו את כל משפחתם ונחשבים גיבורים של ממש כשהם מצליחים לנהל חיים של ערך ושמחה עם ולמרות האובדן שחוו.
אני זוכרת שבימי השואה, כשדיברו על השואה בגן ובכיתה, הייתי אומרת שלסבתא וסבא הייתה משפחה שנרצחה בשואה. אני חושבת שלא בדיוק הבנתי מה זה אומר, "משפחה שנרצחה בשואה" עד לרגע אחד, שקרה כשהייתי בת שש, בערך.
הייתי מאד קרובה לסבתא רבקה וסבא יצחק, ביליתי אצלם המון, בסופי שבוע, כשהייתי חולה ובחופשות.
סבתא היתה אישה של מעשים, היא היתה עסוקה בלטפל, להכין, לסדר ולהפיק חיים של נעימות ונוחות, לא משנה מה היו התנאים מסביב. היא לא דיברה הרבה על העבר, או על רגשות, אבל מדי פעם, היתה מספרת לי סיפורים על ילדותה בעיירה דוסיאט שבליטא, אהבתי מאד את הסיפורים ששמעתי, קצרים וקטועים ככל שהיו, ולא שאלתי עוד, אני חושבת שהבנתי שזה מכאיב לסבתא.
משפט חוזר שסבתא הייתה אומרת לי היה: "בתיה אחותי הייתה גבוהה, יפה וחזקה, היה לה קול נעים ואני אהבתי אותה מאד". לפעמים הייתה ממשיכה ומספרת; "אימי נפטרה כשהיינו צעירים, ובתיה טיפלה בנו. זה לא היה קל אבל היא תמיד חייכה, תמיד עזרה לנו וגם הלכה ללמוד בעצמה. אנחנו, האחים והאחיות הצעירים יותר, שישה במספר, הערצנו אותה ושמענו בקולה, כל כך טובה היא הייתה". לעיתים נדירות הייתה סבתא מרחיבה; "הזמנים היו לא פשוטים ופרנסה באה בקושי, אבל אבא ובתיה דאגו שתמיד יהיה אוכל על השולחן ובגדים ללבוש. אני חושבת היום שזה בטח היה קשה מאד לדאוג לכל הדברים האלה, אבל בתיה אף פעם לא התלוננה, לא אמרה מילה רעה". ופעם כששאלתי במיוחד, סבתא סיפרה; "כשהגיעה המלחמה, אחותי רחל ואני כבר עלינו לארץ עם ההכשרה של השומר הצעיר ואחותי צילה התחתנה ועברה לרוסיה ובליטא נשארו אבא, בתיה, דוב חוה והנהל'ה, שהייתה האחות הצעירה ביותר ואהובה על כל המשפחה". רציתי לשאול מה קרה לבתיה, האחות האהובה, אבל ידעתי בתוכי שאם סבתא לא סיפרה, זה כנראה משהו כואב או לא טוב. ולא שאלתי.
כשהייתי בת שש בערך, הגיעה סבתא רבקה לבתינו, שהיה אז במושב מגשימים, והייתה נרגשת באופן שלא ראיתי מעולם. היא ישבה בסלון הקטן של הבית והבנתי שקורה פה משהו ממש חשוב.
קרה דבר גדול: הגיע איש שיודע איך בתיה מתה, וסבתא שבורת לב. כך הצלחתי להבין.
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את סבתא בוכה, כי גם בשיא הדיכאון שלה, שארך שנים ארוכות, סבתא לא בכתה. הפסיכיאטר הסביר לי שיש דבר כזה דיכאון יבש, שאין בו דמעות, אבל באותו יום בסלון של הבית במגשימים, סבתא בכתה. בכתה וסיפרה.
ידעתי כבר אז שאף אחד מבני משפחתה של סבתא שנשארו בליטא, לא שרד את המלחמה. מאבא ושבעה ילדים נשארו שלוש אחיות, שתיים בישראל ואחת ברוסיה. שמעתי שאביה של סבתא, נפתלי ואחיותיה חווה והנה-ליבה נרצחו במחנה ודוב נהרג בהפצצה על שדה תעופה. שסבתא הכירה את הסיפור של איך הם נרצחו. היה בו משהו מאד יבש וסופי, בסיפור הזה, משהו שאי אפשר להתווכח איתו.
סיפורה של בתיה לא היה ידוע. זו כנראה הסיבה שסבתא לא סיפרה לי אותו. היו שמועות שהיא שרדה את המחנה, אך היא מעולם לא יצרה קשר ושמה לא הופיע ברשימות הניצולים שחיפשו את קרוביהם. אני משערת שבליבה של סבתא נשאר הפצע הזה פתוח ומדמם וסירב להירפא.
ואז, ביום אחד בשנת 1975, סיפרה סבתא, מישהו הגיע לספר שהוא היה עם בתיה במחנה, וגם היה איתה בעת מותה.
אתם מבינים, כשאני הייתי בת שש, עברו כבר 30 שנים מסיום מלחמת העולם השנייה ובכל זאת, כשסבתא ישבה בסלון וסיפרה את הסיפור ששמעה מהאיש, הכאב וההתרגשות בקולה היו טריים וניתן היה לחוש איך התשובה לשאלה מה קרה לבתיה, אחותה האהובה, פורמת את החוטים העדינים שהחזיקו את ליבה השבור.
"בתיה שרדה את המלחמה. היא הייתה במחנה אבל היא הייתה חזקה, והיא עזרה לכל הנשים וטיפלה במי שהייתה חלשה וזקוקה לעזרה, ממש כמו שעזרה לנו וטיפלה בנו". סיפרה סבתא, "ואז הרוסים שחררו את המחנה ולקחו את הניצולים ממנו בשיירה, שהובילה פרות מפולין לרוסיה. התנאים היו קשים והאנשים היו חלשים משנים של הרעבה והתעללות. האיש סיפר שהם הלכו והלכו, והיה קר ולא היו להם בגדים חמים, והרבה מהניצולים לא הצליחו לשרוד את המסע הזה. בתיה החזיקה די הרבה, כך סיפר האיש, היא היתה אישה ממש חזקה, ותמיד השתמשה בכוח שלה כדי לעזור לאחרים. הוא זכר את הקול הנעים שלה ואת זה שהיא לא התלוננה, גם כשחלתה בדיזנטריה, גם כשמתה שם, ונשארה בדרך". סיפרה סבתא, והדמעות נזלו מעיניה ללא מעצור.
סבתא סיפרה שהאיש סיפר איך הוא קבר אותה והשאיר נעל שלה בתור ציון לקבר, אבל אני חושבת שהוא הוסיף את הפרט הזה בשביל סבתא, כי כשאין לך כוחות והאדמה קפואה, לא נראה לי שאתה קובר אף אחד וכשחסרים לאנשים בגדים ונעליים, הם משתמשים במה שיש, כולל בנעליים של אישה מתה.
אבל האיש סיפר שבתיה הייתה אהובה ומוערכת, שהתכונות שהפכו אותה לבתיה, אחות אהובה ויקרה, נשארו איתה כל הדרך, כל כך נשארו, עד שהאיש הזה הלך וחיפש את המשפחה שלה כדי לספר עליה, ולתת את מתנת סיפור חייה ומותה לאחותה הצעירה שאהבה אותה אהבת נפש, ונתנה את שמה לבת שלה, שהיא אמא שלי בתיה, שגדלה להיות אישה גבוהה, עם קול נעים, אישה חזקה שעוזרת למי שצריך וחלש.
אהבת נפש היא קסם כזה, שנשאר גם 78 שנים אחרי שגופו של האדם איננו עוד, שמועבר מלב אל לב במורד הדורות.
כשאומרים שואה וגבורה, מייד חושבים על הפרטיזנים, והמרד. אני רוצה להביע את הערכתי העמוקה לגבורתם של אלה שאיבדו את כל היקרים להם והיו אמיצים ונחושים מספיק לבנות חיים חדשים. גבורתם של אלה שהחזיקו את ליבם המדמם ואת נפשם הקרועה בעצמם, בלי שום תמיכה, בלי רגע של חסד או חיבוק מהסביבה ובנו לנו חיים.
זכרם בנשמתנו לתמיד
בתמונה: טקס הדלקת עששיות ליום הזיכרון בהוואי
Comments