שישי מבורך
השבוע שאלה אותי יערה שכנתי מה שלומי, "מצוין" אמרתי לה
"את מרגישה יותר טוב?" היא שאלה בהקלה
"לא" עניתי לה, "עדיין יש לי סימפטומים דומים"
"אז איך זה ששלומך טוב?" היא שאלה, והיה ניכר שהיא באמת רוצה לדעת.
"שלומי טוב כי במשוואת הרווחה שלי ה"כן" גובר על ה"לא"" עניתי בחיוך,
"ה"לא" – לא מחליט עלי" צחקתי,
ויערה צחקה איתי ודיברנו קצת על דברים משעשעים כמו תשישות, ודברים שנופלים ונשברים ומה עושים כשאין כוח לנקות.
קבוצת המטפלים שישבה מולי בזום בהדרכה עדיין לא נשבתה בקסם של פיבוט,
ניכר, מפגישה לפגישה, שהם אולי רוצים להצליח לחשוב ככה, אבל מתקשים לוותר על צורת החשיבה הנוכחית שלהם, ולא באמת ברור להם שכדאי.
"יש לי תיאור מקרה" אמרה יסמין העובדת הסוציאלית, והתכוונה שעכשיו היא תספר על אדם אמיתי עם קשיים, שהיא צריכה את עזרתי, כנציגה של פיבוט, כדי לעזור לו;
וכך סיפרה יסמין:
"משה הוא אדם עם סכיזופרניה וOCD, הוא נשוי ויש לו בת נכה בת שנתיים, היא נכה מהלידה – מונשמת וסיעודית נמצאת בבית ובמעון שיקומי.
משה מגיע למרכז השיקום בכל יום, נכנס למשרד שלי ומדבר על הקשיים שלו;
הוא מספר על כך שאביו חלה, והוא מרגיש שזה אשמתו,
שאימו בכתה וזה אשמתו,
שיש לו קולות שאומרים לו דברים רעים
שהבת שלו נכה וזה מאד קשה לו לראות אותה ככה,
שהוא מפחד מחיידקים ואז הוא נשטף ומתקלח הרבה,
הוא בוכה, ולפעמים גם אומר שכשהוא יושב איתי, הקולות הרעים שמדברים אליו מבפנים הם עם הגוף והקול שלי, ואז הוא כועס עלי".
"זה נשמע ממש לא נעים" אמרתי ליסמין, "כמה פעמים בשבוע ולכמה זמן הפגישות האלה מתרחשות?"
"כל יום" אמרה יסמין, "למשך שעה בערך, לפעמים קצת יותר ולפעמים פחות".
"ומשהו משתנה בצורה או בתוכן של הפגישות?" שאלתי את יסמין,
"כן" ענתה יסמין, "בכל פעם הוא מציין דבר קשה ורע אחר שקרה שהוא מרגיש שקרה באשמתו".
"נראה לי שמדובר בתבנית" אמרתי ליסמין והיא מייד התנגדה;
"זו לא תבנית, זו שיחה" היא אמרה בנחישות, וניכר היה שהיא מסורה מאד למשה ורוצה מאד לעזור לו.
"בואו נבדוק אם זו שיחה או תבנית" אמרתי למשתתפים ולמשתתפות בקבוצה;
האם משהו שאת אומרת או עושה, יסמין, משנה את הדברים שמשה אומר"?
יסמין חשבה קצת ואמרה בצער שלא,
"ובואי נניח שהסיבה שאת משוחחת עם משה כל יום ושומעת את אותם דברים, היא שאת רוצה לעזור לו"
"זה נכון" אמרה יסמין.
"אז איך נבדוק אם העובדה שאת יושבת כל יום ומקשיבה לאותן תלונות של משה ולפעמים בסוף הוא אפילו כועס עלייך שהדברים הרעים בראש שלו הם בגוף שלך ובקול שלך, איך נבדוק אם זה באמת עוזר למשה?"
השתררה שתיקה, אז עזרתי;
"האם כשמשה יוצא מהפגישה איתך מצבו טוב יותר מאיזושהי בחינה מאשר כשנכנס"?
"לא" ענתה יסמין,
"האם ביום שאחרי הפגישה הוא יותר ברווחה או בהשתתפות לפי רצונו?"
"לא" ענתה יסמין, "זו הסיבה שהבאתי אותו להתייעצות, אני מרגישה שאני לא מצליחה לעזור לו להתקדם לשום מקום, הכל נשאר אותו הדבר".
"יש תבניות מצוינות" אמרתי, "לדוגמה אם כשאני פוגשת את שכנתי ואומרת לה שהיא נראית נפלא והיא שמחה, זו תבנית שאפשר להמשיך בה הרבה זמן, כי היא תבנית של כן, וגורמת לי ולשכנתי שמחה, אבל נדמה לי שהתבנית שאת ומשה עושים היא תבנית של לא, וכדי להחליף אותה לתבנית של כן".
"אתם יודעים" אמרתי למשתתפים, "בפיבוט יש כלי ממש חזק וחשוב שנקרא "כן ולא"
אנחנו מתחילים בלבדוק האם בדבריו של משה וגם בחייו, יש כן – דברים שהוא אוהב, משמחים אותו ואת סובביו, דברים שהוא עושה וחווה שנעימים לו ולסביבתו"
"אני חושבת שאין כאלה, או שלפחות אני לא שמעתי שיש" אמרה יסמין,
"ומה עם לא? דברים שקשים לו, לא נעימים, מאיימים וגרועים? דברים שהוא לא אוהב ולא רוצה?"
"או, מאלה יש המון" אמרה יסמין.
"אז עכשיו כשהבנו שמדובר בתבנית, ושלמשה יש בעיקר "לא" בחייו וחסר לו "כן"", זה הזמן להתחיל תוכנית לגילוי ויישום ה"כן" בחייו של משה" אמרתי בחיוך,
"אבל בשביל להתחיל תוכנית שכולה כן, תצטרכי להפסיק לעשות את מה שאת עושה עכשיו, ולהחליף כיוון"
יסמין התבוננה בי בשתיקה, ביחד עם שאר הקבוצה, חיכתה לשמוע מה אציע.
"במקום לדבר על הלא, את תתחילי לחקור את הכן; קחי נושא, יכול להיות כל סוג של קבוצת תוכן – נגיד דברים שהוא אוהב לשתות, ותעשי איתו חקירה מה הוא מעדיף; שתיה קרה, חמה, עם או בלי קרח, באיזה צבע, באיזה טעם, תדרגו את המשקאות שיש לפי הסדר מהמשקה שהוא הכי חובב לזה שלא אוהב בכלל".
"ואז מה ?" שאלה יסמין, וניכר היה שהיא לא מבינה לאן אני הולכת עם זה,
"ואז קחי את המשקה המנצח, נגיד ברד בטעם ענבים, ותראי איך הוא נכנס לחיים של משה;
אולי הוא יכין אותו, אולי יכינו לו, אולי ילכו לקנות אותו בקניון, אבל מה שבטוח, הברד בטעם הענבים הזה, שהוא חתיכת "כן" קטנה, ישולב בחייו של משה ויתועד בתמונה, שתיכנס למחברת ה"כן" שתנהלו,
וככה כל יום, יתווסף עוד "כן" קטן, עוד אור קטן בים החושך של ה"לא" שבו הוא חי.
"ומה עם התבנית?" שאלה יסמין, "מה אם הוא ימשיך לדבר אותה?"
"תוכלי לתת לתבנית כמה דקות בהתחלה, ואחר כך תעברי לדבר ולהתנסות ב"כן",
אני ממליצה להתחיל על דברים ממש מוחשיים, לדוגמה סוגי ממתקים שהוא אוהב, ממש ללכת לסופר ולרכוש אותם ולדרג אותם לפי הסדר שבו הוא חובב אותם, גם משקאות עם טעמים וצבעים עובד טוב",
דיברנו על עוד כמה פרטים טכניים ואז שאלתי את יסמין;
"מה את חושבת על התוכנית?, בא לך ליישם אותה?"
"כן", אמרה יסמין, "ממש כן".
שבת שלום, בחשיכה ההולכת וגוברת, שתמיד תמצאו לכן אור!
בתמונה: ג'ניפר מרגישה שהיא בת ים, ומכינה לימונדה של בנות ים, כי זה משמח.
Comments