איך לדבר עם ילדים על דברים קשים

ההורים הגיעו ממש מודאגים,

ליתר דיוק אמא היתה מודאגת ואבא פחות.

"מראשית בית הספר היסודי אני אומרת שמשהו לא בסדר, שקשה לאורי ללמוד,

אבל כל המורים ואנשי המקצוע אומרים שאני סתם אומרת, שהוא ילד מוכשר חברתית, יצירתי וספורטיבי, עוזר ונפלא לכולם, איש שיחה מעולה ומשתף פעולה, עושה הכל, ביחסים טובים עם כולם. האבחון שעשינו לו הראה לקויות למידה קשות".

ואבא הוסיף,

"יש קטעים שבהם מישהו מנסה להגיד לו דבר שאפשר לשפר, בכל תחום – והוא בוכה ומתפרץ, הוא לא יכול לשאת דיבור על זה שהוא לא מספיק. לקחנו אותו כבר לשני פסיכולוגים, בסך הכל שנתיים וחצי, ובכל הזמן הזה הוא לא דיבר עם אף אחד מהם על המצב, על לקות הלמידה ועל איך להתמודד, הפסיכולוגית האחרונה אמרה שהוא חייב חייב חייב טיפול רגשי, אבל שהיא לא הצליחה להגיע אליו, למרות שניסתה במלא דרכים".

אמא המשיכה:

"המורה שלו ואני הלכנו לוועדת החלטה לקראת השנה הבאה,

אבל מרוב שהיא אמרה כמה הוא נהדר, הוחלט לתת לו כמה שעות שילוב בשבוע,

אבל כל הקורונה הוא לא למד, וגם קודם היו קשיים גדולים.

המורה שלו אמרה שהוא עושה את כל המבחנים, אבל תשעים אחוז ממה שהוא כותב לא נכון

הוא עולה לכיתה ז' רגילה, ואני כל כך מודאגת מה יהיה".

"אני צריכה נתונים" אמרתי, "תביאי דיווח מהמחנכת שלו מה מצבו ביחס לכיתה בכל מקצוע"

הדיווח הגיע, התברר שרמתו הלימודית היא של כיתה ד' ברוב המקצועות,

"מה עושים עכשיו?" שאלו ההורים "אין מצב שהוא יסכים ללכת לכיתה קטנה, הוא לא מוכן אפילו לדבר על זה".

"עכשיו מספרים את הסיפור" אמרתי.

"איזה סיפור?" תהו ההורים,

"ומה פתאום אנחנו נספר אותו? הרי הפסיכולוגית אמרה שהוא צריך טיפול נפשי,

אז לא מתאים שאת תספרי?"

"אתם האנשים של אורי, ההורים והאחים שלו הם האנשים הכי חשובים בעולמו, זה לא משנה מה אני אגיד עליו, משנה מה אתם אומרים, ובעיקר משנה שתגידו את זה,

ולגבי התוכן של הסיפור, אנחנו נספר לו מי הוא בעיניכם ומה המשמעות של הקשיים לימודיים שלו ולקויות הלמידה והכיתה הקטנה – בדרך להיות האדם שהוא רוצה להיות בעולם".

"זה נשמע ממש ארוך ומורכב" אמר אבא,

"יותר כמו קצר ומדויק" עניתי.

שלוש פגישות לקח לנו לעבוד על הסיפור.

כי אתן מבינות, סיפור הוא דבר חשוב – ומי שמספר אותו, במקרה זה ההורים, צריכים שהוא יהיה שלהם, ולהשתכנע שהוא מיטיב ומצמיח, נכס למשפחה ולהנות מהעובדה שהם עושים משהו חשוב וחיובי בחיים של הילד שלהם, ביחסים שלהם.

ההורים גייסו את האחים הגדולים לתמיכה, שיתפו אותם באתגר ובמשימה, האחים התלהבו ושמחו לעזור, וכך יצא שבסוף השבוע הזה הם שוחחו.

אמא התקשרה אלי נרגשת בראשון בבוקר וכך סיפרה:

"ביום שישי כשהוא חזר מהפעילות אמרנו לו שאחרי שיתקלח אנחנו רוצים לדבר איתו. הוא מייד צעק שהוא לא הולך לכיתה קטנה. ישבנו שלושתנו ובהתחלה הוא נראה עצוב וכמעט בכה, אבל אנחנו סיפרנו לו את הסיפור, מהלב, בעיקר אבא שלו, שהוא איש שבדרך כלל אומר מעט מילים.

ואז אורי דיבר איתנו;

הוא סיפר לנו שהוא יודע שהוא חייב כיתה קטנה, והוא חושב שזה טוב לו, אבל לא מרגיש מסוגל לעבור לבית הספר החדש וגם לסוג אחר של כיתה באותו הרגע, שהוא חושש שלא יהיו לו חברים ושילעגו לו".

"ומה אמרתם?"

"אבא שלו אמר לו שהוא יתאמן איתו מה להגיד ומה לעשות אם יגידו לו דבר לא נעים" סיפרה אמא, ובעיקר המשכנו את הקו של הסיפור שעבדנו עליו ביחד, שהוא אדם מצוין, מלא יכולות וכישרונות, ושאין צורך לסבול ולעבוד כל כך קשה על הדברים שהוא פחות טוב בהם, כשאפשר לקבל עזרה ותמיכה".

התפעלתי לאורך כמה דקות מכל הטוב הזה, ואז אמא אמרה;

"ואת יודעת מה הוא עשה בשבת? הוא הלך לדודים ולבני הדודים וסיפר להם שאבא ואמא רוצים שהוא יהיה בכיתה קטנה, שזה טוב לו. כולם עודדו אותו וחיבקו אותו".

"בטח ירד לו סלע עצום מהלב" אמרתי לה "סופסוף הוא הצליח לצאת מהארון ולהיות שלם ונהדר ונתמך ואהוב".

"צאו לחגוג" הוספתי, "השגתם את אחד ההישגים ההוריים המרשימים ביותר, איך אתם מרגישים?"

"גאים ושמחים" ענתה אמא "גם לנו ירד סלע מהלב, אנחנו יודעים שיהיה טוב".

בואו לשמוע על הרעיון של לדבר עם ילדים על דברים קשים בהרצאות באתר!